מחול - שיחה עם במאי "בין הקירות"

"הכיתה היא המקום שבו התחנכנו כולנו כדי להשתלב בחברה" אומר הבמאי לורן קאנטה שסרטו "בין הקירות", המתאר את שגרת בית הספר בכיתה אחת בפריז, מוצג כעת על האקרנים

קלחת של בעיות חברתיות

הסרט "בין הקירות" צורף ממש בדקה ה-90 לתחרות המרכזית היוקרתית בפסטיבל קאן האחרון, ולכן יש מידה רבה של פיקנטיות בזכייתו לבסוף ב"דקל הזהב". "זה היה מאוד מפתיע", מודה האיש שביים אותו, הצרפתי לורן קאנטה, עמו שוחחתי כשהתארח בפסטיבל הסרטים בחיפה, לרגל הקרנת סרטו שם בבכורה ישראלית. "בכלל לא חשבתי שזה מה שעשוי לקרות. לא האמנתי שהסרט שלי יעשה את זה, ולמען האמת גם לא היה לי זמן לשמוע מראש מה אנשים חושבים עליו. הכל קרה כל כך מהר, ואני הייתי בטוח שאין לנו בכלל סיכוי, בגלל האופי האקספרימנטלי של הסרט, העובדה שאין בו כוכבים ושהתסריט נטול דרמה חזקה. הייתי מאושר מכך שסרט מסוג זה יכול למצוא את מקומו בצמרת הפסטיבל הזה".

"בין הקירות" מבוסס על ספרו של פרנסואה בגודו, שכתב על חוויותיו כמחנך בכיתה ב` בית ספר בשכונת שוליים בפריז. בגודו גם משחק את עצמו בסרט, בתפקיד הראשי. בסגנון כמו דוקומנטרי מתוארת שגרת חיי הכיתה, שרבים מתלמידיה בעייתיים, רובם ממשפחות מהגרים קשות יום ודורשים תשומת לב מיוחדת מצד המורים וצוות ההנהלה של בית הספר.

את דמויות התלמידים והמורים מגלמים מורים ותלמידים מבית הספר תיכון בפריז שאליו פנו היוצרים. חבורה גדולה של תלמידים עברה סדרה של סדנאות משחק, שבעקבותיה סוננה קבוצה נבחרת של 25 תלמידים, המאיישים את הסרט ושבדינמיקה הקבוצתית בינם לבין עצמם ובינם לבין המחנך שולבו גם מקצת מסיפוריהם האישיים. בקבוצת התלמידים-שחקנים, בין היתר, אזמרלדה (אזמרלדה קוארטאני) המתוחכמת והמניפולטיבית, סולימאן (פרנק קייטה), תלמיד קשה עורף ממשפחה ממאלי, שעימות קשה שלו עם המורה גורר איום להרחיקו מבית הספר, ויי (ויי הואנג), תלמיד שקט ושקדן ממוצא סיני, שמשפחתו חיה בפריז ללא אשרות שהייה ועוד. פרנסואה מתמודד מדי יום עם קונפליקטים שנוצרים בינו ובין התלמידים.

"אני חושב שחשוב להתבונן במה שקורה בכיתה, כי זה מקום שבו כולנו התחנכנו בו על מנת להשתלב בחברה", אומר קאנטה. "זו הזירה שבה גדלנו, ולדעתי הרבה אלמנטים באישיות שלנו נקבעו שם. במקום הזה אנחנו נכנסים בעצם לתפקיד שאותו נמלא בעולם לאחר מכן, ולתוך הקלחת הזו מתנקזות הרבה שאלות שהחברה חייבת לבחון אותן, אך לא מעוניינת לעשות זאת. אלא שבחדר המשמש ככיתה אין מנוס מלהתמודד איתן. התלמידים נותנים שם ביטוי להרבה מהבעיות רבות המעסיקות אותם ומנסים לשאול את עצמם את השאלות שיגדירו אותם כבני אדם. זה מקום שפותר קונפליקטים שהחברה לא תמיד רואה".

"החברה הצרפתית לא ממש סובלנית"

בראשית הסרט המורים מציגים את עצמם ובהמשך גם התלמידים. מה הייתה מטרתך בכך?

"זו הייתה הדרך שלנו לומר, אלה גיבורי הסרט והם מציגים עצמם לפני הכניסה לתפקידיהם. היה לי גם חשוב להבהיר שאלה אינם שחקנים מקצועיים ולכן עליהם להציג את עצמם. למשל, כשרואים את פרנסואה שותה את הקפה שלו בקופי-שופ, זה כאילו שחקן שעומד לעלות על במה ומנסה להתרכז לפני שהוא עושה תפקיד. למרות שהכל נראה בסגנון כמו מציאותי, זה לא סרט דוקומנטרי. בנינו כל סצינה ועשינו הרבה חזרות לפני הצילומים. הכול נעשה בתכנון מוקפד מראש, וגם תהליך העריכה ארך זמן רב, כדי לבנות את הדינמיקה הנכונה בכל סצינה. החלטנו מראש לצלם את התלמידים כשהמצלמה קרובה לפניהם, כי אני חושב שהם אמרו הרבה דברים גם כשלא דיברו. היה חשוב לי שכל הדמויות בסרט תהיינה באותו מישור, שלמורה ולתלמידים יהיו בדיוק אותו משקל. לא העדפנו זווית ראייה של צד אחד, רצינו כל הזמן להראות את ההשקפות הסובייקטיביות של כל הדמויות, במידה שווה".

מתוך התנסותך עם מערכת החינוך הצרפתית כשעבדת על הסרט, נראה לך שהתפקוד שלה תקין?

"אני חושב שהשיטה שעל פיה מנוהל בית הספר, אצלנו וכנראה גם במקומות אחרים בעולם, מאוד מורכבת, ומכילה בו-זמנית דברים והיפוכם. אני חושב שהתלמידים יכולים לבטא את עצמם יותר במסגרת השיטה, אבל מצד שני היא מפלה ולפעמים מרחיקה את אלה שלא `מסתדרים` עם המסגרת או לא מבינים את מקומם בתוכה. כולם היו רוצים שזו תהיה שיטה דמוקרטית, אבל בסופו של עניין למורה יש תמיד את הזכות לומר את המילה האחרונה והרשויות תמיד עומדות לצידו. אני חושב שבית הספר צריך להוות סמכות חזקה שתסייע לתלמיד להישאר במסגרת ולהיכנס לתהליך הלימודים. אני לא יודע אם השיטה עובדת מספיק טוב בצרפת, אבל ראיתי שדברים נהדרים יכולים להתפתח במסגרתה".

בחרת לעסוק בתלמידים ובכיתה לא ממש סטנדרטיים

"זוהי כיתה של בית ספר מיוחד שמקבל עדיפות מיוחדת מבחינת ההשקעה בחינוך התלמידים. בית הספר ממוקם באחת השכונות בפריז שבה גרה אוכלוסייה קשה וטעונת טיפוח בדרך כלל, של מהגרים. רוב התלמידים בכיתה הם ילדים שהוריהם היגרו מצפון אפריקה, טורקיה, סין, פורטוגל וכו`. הוריהם, ובחלק מהמקרים גם הם, לא נולדו בצרפת ולכן אינם נחשבים לצרפתים מלאים, כי החברה הצרפתית לא ממש סובלנית. כשאזמרלדה אומרת בסרט `אני לא גאה להיות צרפתייה`, אלה דברים חשובים שצריך להאזין להם. היא אומרת, אם אתם לא מעוניינים בי, אני לא רוצה להיות חלק מכם. וזה אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסק הסרט, ויש לי הרגשה שבמידה רבה זהו עניין אוניברסלי".

הכיתה כמודל לדמוקרטיה

עד כמה אפשרת לתלמידים ולמורה מרחב לאלתור וספונטניות?

"רמת האלתור שלנו נבנתה בדרך כלל על כך שבסדנה שערכנו עם השחקנים התאמנו על סצינות וסיטואציות דומות או מקבילות לאלה שהיו אמורות להיות בסרט, אבל לא במדויק אותן הסצינות, וכך השארנו מקום לאלתור וספונטניות כשהגענו לצילומים. עריכת הסדנאות גם הייתה הדרך שלנו לצפות כיצד הם יגיבו בסצינות האמיתיות. רצינו להוציא מהתלמידים תגובות טבעיות וספונטניות ככל שניתן".

האם כל הדיאלוגים היו כתובים?

"יש שני סוגים של דיאלוגים בסרט. אלה שכתבתי מראש והיה לי חשוב שיהיו בסרט ככתבם וכלשונם, ואלה שהיו מעורבים בהם האימפרוביזציות של התלמידים בחזרות, לפני הצילומים, ואפילו במהלכם. הדינמיקה הייתה שהיינו מצלמים שוטים ארוכים של 20 דקות, ולאחר השוט השלישי היינו עוברים עליהם יחד עם התלמידים ואומרים להם שמשפטים אותנטיים שלהם נשמעים מעניינים, שהם יחזרו עליהם, ולגבי שורות אחרות שהיו בתסריט היינו מעירים להם על כך שהם שכחו אותן, וכן הלאה. כך שבסוף, אחרי עשר פעמים או יותר שסצינה צולמה, היה בידינו חומר הטוב, שהוא שילוב של התסריט שכתבנו ודברים שהם הביאו. התסריט הכתוב הראשוני היה רק בגדר הצעה, שעברה שיפורים ספונטניים תוך כדי הצילומים, וככל שצילמנו יותר התלמידים היו יותר ויותר מדויקים בדבריהם, ובאופן טבעי גם התקרבו יותר למה שכתבנו בהתחלה. לאחר מכן הייתה לנו עבודה רבה בחדר העריכה, לבחור את הקטעים הכי טובים מכל טייק".

בגלל השיטה הזו גם העדפת שהתלמידים ישתמשו בשמותיהם המקוריים?

"כן. כשעובדים על בסיס שבו לאלתור יש תפקיד מרכזי, עדיף היה לי שהתלמידים ישתמשו בשמותיהם המקוריים, כדי שלא יצטרכו לזכור שמות של דמויות, וכך זה יצא להם הרבה יותר טבעי, כאילו כל אחד משחק את עצמו. גם להם וגם לי היה קל יותר לעבוד בדרך זו".

האם הסרט כולו הוא השתקפות של מה שקורה בכיתות באמת?

"הכל קורה בו מרוכז יותר. זה אינו סרט דוקומנטרי שמצלם תמונת מצב. העדפנו להראות את השלבים שבהם המורה והתלמידים מנהלים דיונים או ויכוחים בכיתה. זה היה לי הרבה יותר חשוב מלהראות איך הוא מעביר להם שיעורי דקדוק והם פותרים תרגילים וכו`. היה לי חשוב להציג את תמונת המצב של הכיתה ברגעים שבהם היא הופכת למעין מודל לדמוקרטיה, בה לכל אחד ניתנת ההזדמנות להביע את דעתו בכל נושא. כן היה חשוב לי להתמקד בשלב שבו המורה בוחר לשוחח עם התלמידים על החשיבות שיש לכך שהם נמצאים בכיתה, מה הם עושים בה ומהו תהליך הלמידה שלהם. כמובן שזו אינה התמונה השלמה של הלימודים, אלא רק קטעים מסוימים ממנה, רגעים בתוך שנת לימודים".

מה המוטיבציה של המחנך פרנסואה בסרט?

"הוא מעוניין לבנות יחסים ישירים ושווי כוחות עם תלמידיו כשהוא משוחח איתם, למרות שהוא יודע שהדבר אינו יכול להתקיים. בסופו של דבר הוא אומר את המילה האחרונה והוא היחיד שיכול להחליט. כלומר, האוטופיה האקספרימנטלית הזו שהוא שואף אליה, מתנגשת עם המציאות, החזקה יותר".

אתה מציג גם בעיות של תלמידים ומשפחותיהם מחוץ לכיתה. כמו במקרה של וויי הסיני, שהוריו שוהים בצרפת באופן לא חוקי ומאוימים בגירוש, הבעיות של סולימן עם משפחתו ממאלי וכו`

"בשבילי זו הייתה דרך להראות שבית הספר אינו מנותק מהעולם החיצון, וגם בתוכו מתמודדים עם כל הדילמות שמעסיקות את החברה כולה. בצרפת בכל בית ספר קיימות בעיות אישיות של תלמידים מסוג זה, שבית הספר נדרש לטפל גם בהן. ברוב בתי הספר המורים מעורבים בבעיות של הורי התלמידים ואף מנסים לסייע להם להשיג אשרות שהייה חוקית ולפתור בעיות נוספות".

במה אתה רואה את ההישג הגדול ביותר של הסרט?

"האופן שבו הוא נעשה, זה שעבדנו יחד זמן רב לפני הצילומים ולמדנו להכיר היטב אלה את אלה ולבטוח אלה באלה. הכל התחיל בנקודה הזו והשפיע על האופן בו תפקדו הילדים והמורים מול המצלמה. הצלחנו להציג את בית הספר כמקום דמוקרטי, וכך התנהלה העשייה. הקשבנו למה שיש להם לומר, לקחנו בחשבון את הצעותיהם, והסרט הוא תוצאה של עבודה קולקטיבית. בזה אני רואה את הישגו הגדול".