מחול - פרויקט 5 מתכתב עם המקורות

חמש בנות "בת שבע" ביצירות מרתקות של נהרין ולהקה אורחת ממקסיקו ב"תל אביב דאנס 2008”

בכורה עולמית חדשה לבולרו

יום אחד לפני שהלכתי אל שתי הופעות המחול, של להקת טניה פרז ממקסיקו ושל להקת בת שבע, שתיהן במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי הגדול של תל אביב, צפיתי בטלוויזיה, ולגמרי במקרה ב"בולרו" יצירתו הנודעת של מוריס בז`אר למוזיקה של מוריס ראוול. היצירה הוותיקה שנוצרה במקורה לסולן וללהקת גברים הועלתה בהמשך דרכו של בז`אר גם בגרסה של סולנית מול להקת גברים. את הגרסה הזאת ראיתי בהזדמנות המקרית הזאת, בהקלטה שנעשתה בהופעה בפני קהל ב-1977 ועם הפרימה בלרינה הגדולה של הבולשוי מאיה פליסצקאיה. במילים פשוטות – ישבתי מרותק ונפעם, ולמרות שאני מכיר את שתי הגרסאות בהקלטות אחרות, נדמה היה לי שאני רואה את היצירה המופלאה הזאת בפעם הראשונה, והבנתי יותר מבהזדמנויות אחרות למה פליסצקאיה היהודייה היא ככל הנראה הפרימה בלרינה האמיתית האחרונה.

את ההקדמה הזאת אני כותב כדי להסביר מה גדולה הייתה ההפתעה שציפתה לי בפתח הערב "פרויקט 5” של אוהד נהרין (שרקד אצל בז`אר לפני 30 שנה) ובנות להקת בת שבע על במת המרכז למחול סוזן דלל. כי כן, היצירה הפותחת, ובבכורה עולמית, הייתה "בולרו" של ראוול בגרסת הסינטסייזר הנודעת של איסאו טומיטה מאותה שנה 1977 ואת ה"בולרו" שלו הפקיד נהרין אצל שתי רקדניות מצוינות שעלו לאחרונה מהאנסמבל הצעיר אל הלהקה הבוגרת – אייר אלעזרא ובובי סמית`.

היצירה של נהרין מתכתבת בדרך מקורית מאוד עם זו של בז`אר. גם ביצירה החדשה יש התייחסות של הגוף אל המקצב המוזיקלי המובהק, אל השינויים הזעירים, אל הפיתוח של התנועה, ואל המיקום המדויק של הרקדניות. אולי כיוון שראיתי את אלעזרה ואת סמית` גם ב"פורו" – ואם אינני טועה באותו מחזור - נוצרה בי תחושה של התכתבות, שונה, עם היצירה המיוחדת ההיא וככל הנראה הדבר נובע מהזוגיות ומהדיוק של כפל הביצוע.

יתרה מזאת, כשם שהגרסה של טומיקה "מפרקת" את התזמור הגאוני של ראוול ומעניקה לו צבעים חדים, בולטים ונפרדים מהמרקם הכולל, כך גם היצירה של נהרין מפרקת את רעיון התנועה המאוחזרת, המסוגננת והאדריכלית ומעניקה לאלה גוונים ופירושים, כאילו הייתה זו מראה המורכבת משברי מראות שונות שחוברו יחדיו והדמויות הנשקפות בהן נראות אף הן כבנויות משברי-שברים. וזה היה פשוט, וזה היה מרתק לראות את שתי הרקדניות יוצרות "בולרו" חדש, שהוא כמראה לעולם השבור בן זמננו.

בהמשך העלו שלוש הרקדניות האחרות בקבוצה, בשמת נוסן, מיכל סייפן ואריאל פרידמן, את הקטע "פארק" המקסים מתוך יצירתו של נהרין "משה" (1999) ובביצוע חי מאוד. בעקבותיו רקדו כל החמש קטעים מ"ג`ורג` וזלמן" (2006) למוזיקה של ארבו פארט ולמילים של צ`רלס בוקובסקי שהושמעו בקולה של בובי סמית`. הקטע הזה מתכתב בדרכו עם אותו "אחד מי יודע" המפורסם של נהרין, בהיותו בנוי על סדרת תנועות מותאמות לכל אחת מהמילים הנאמרות בשלבים החוזרים על עצמם ובכל פעם נוספות אליהם מילה ותנועה חדשות. המשפט השלם הנבנה בהדרגה חופף למשפט התנועה המלא הנבנה אף הוא באותה הדרגה.

אחר כך הוקרן סרטון וידיאו של הבנות מאת דאג לת`רן ועמיחי ביקובסקי, ולסיום החזיר נהרין את הקהל אל "חלב שחור" יצירתו המוקדמת מ-1985 ו-1991, ששמרה על ניחוחה הרענן והמקורי, והדגישה בדרכה ובאמצעות חמש הרקדניות את הדרך הארוכה שנהרין עבר מאז ועד עתה, מהמוחשי אל המופשט, מהתנועה המספרת אל התנועה העומדת בפני עצמה, טהורה ונקייה מסרחי עודף ראוותניים. הסך הכל של חמש התמונות בפרויקט הזה של נהרין – בשונה מהמרקם הנוצר ב"דקה דאנס" – הוא ערב מחול מקורי מאוד, שמבטיח המשך.

בחזרה אל המוכר והשגור

ערב קודם לכן צפיתי במשכן לאמנויות הבמה בהופעתה של הלהקה הרב-לאומית של טניה פרז-סאלאס ממקסיקו, ובשלוש היצירות שהעלתה ראיתי עבודה כוריאוגרפית מהוקצעת מאוד, שאיננה מחדשת בשפת התנועה, ומתקיימת במרחב האסתטי שהכרנו במחול הקלאסי-מודרני, בשילוב עם התמודדות פשוטה עם רעיונות סיפוריים.

היצירה הראשונה "השעות" נוצרה ב-2001 והיא עוסקת בעולם הנשים, ובין השאר גם כוללת קטע וידיאו דאנס. לדברי פרז-סאלאס היצירה מושפעת מקריאתה בספרים "האוקיינוס" שכתב אלסנדרו באריקו ו"השעות" מאת מייקל קניגהם, אך איננה מספרת את הכתוב בהם. הלהקה נראית סבירה ביצירה הזאת, ובעיקר שני הגברים שחדרו אל העולם הנשי. תקלה במערכת הקול קטעה את היצירה בטרם עת.

היצירה השנייה, "אנביוסיס", מבוססת על כתביו הארוטיים של הסופר המקסיקני אוקטביו פאז, ויש בה ניסיון לביטוי של הגוף האנושי במערכים של תחושות פיזיות טבעיות, הבעות מודגשות של הרגש הגופני, ומכאן גם במיניות. עם זאת, גם כאן שפת התנועה מתייחסת אל המוכר והשגור בתחום המחול הקלאסי-מודרני, ואין בה גילויים חדשים הן ביחס לתחום המחול והן ביחס לדרך הבעת הגוף.

היצירה השלישית, החותמת והשאפתנית יותר במפגש המחול הזה, היא "מים של שכחה" שנרקדת בבריכת מים שטוחה, והיא נוצרה בעקבות טיפול רפואי במים שפרז-סאלאס עברה לא מכבר. היצירה אמנם מרשימה במידה מסוימת, אך זאת בעיקר בזכות הנתזים שיוצרות הנפות הרגליים והזרועות של הרקדנים הנראים כזיקוקין די נור מימיים. התחושה שליוותה אותי לכל אורך המחול הייתה כי אותה כוריאוגרפיה הייתה יכולה להתקיים גם על במה רגילה, ולא יצרה תנועה ייחודית המוכתבת על ידי המים.