ריאקציה פוליטית-חברתית
 
לצפות במופע החדש של לורי אנדרסון, Homeland, יום לפני הבחירות לנשיאות בארצות הברית, זה כבר רגע היסטורי. אנדרסון, שמעלה מופע שבסיסו ריאקציה פוליטית-חברתית, אירונית ועוקצנית, למעללי אמריקה מבית ומחוץ, אינה מהססת לשגר חיצי התרסה וביקורת נגד המועמד הרפובליקני ג`ון מקיין. גם נשיאי עבר ידועים לשמצה, כמו ריצ`רד ניקסון, ואף נציג מהצד השני, נשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין, לא יימלטו מחרצובות לשונה המצליפה של הגב` אנדרסון, במהלך הערב.
 
כמו שאנדרסון עושה מאז שנות ה-70, מופע המולטי-מדיה החדש שלה - המתכתב אסוציאטיבית עם מופעה-אלבומה משנות ה-80 "ארצות הברית" – הוא שוב מיצג אמנותי כובש של אמנות מופע מגוונת, באמצעיה ובתכניה. היא תרשה לעצמה במרוצת המופע להחליף כובעים במיומנות ולהיות מספרת סיפורים, זמרת, נגנית, משוררת ואפילו אמנית סטנד-אפ. את הסט האפלולי שלה על במת היכל התרבות בתל-אביב מאירים עשרות נרות, שיוצרים אווירה אינטימית (הפעם אין ברקע וידאו-ארט או אלמנטים ויזואליים אחרים, רק קוליסות שחורות).
 
האמנית המנוסה בת ה-61, בחולצה אפורה, מכנסיים תואמים ושיער הקוצים האופייני, מתייצבת מאחורי סוללת מקלדות ומחשבים, ולצדה גם כינור חשמלי קטן מידות, שבו היא מנגנת מדי פעם. לצידה על הבמה חבורת נגנים מיומנת: הכנר אווינד קאנג, נגן גיטרת הבס סקאלי סווריסון והקלידן פיטר שירר.
 
על רקע המוזיקה האווירתית המכושפת שיוצרים נגניה והיא (גם בעזרת פלייבקים), אנדרסון הכריזמטית מתחילה ספק לדקלם, ספק לספר, ספק לקרוא שירה, בסגנון ההגשה הייחודי שלה. היא חולקת איתנו את עולמה החווייתי, שבמרכזו הקוסמוס בכלל ואמריקה בפרט - אותה היא מעלה על המוקד. בכל הקשור לאמצעים אמנותיים, היא משתמשת בעיקר בעזרים אלקטרוניים שמשנים את קולה, הופכים אותו לעתים לקצת רובוטי-מתכתי (בדומה לאפקט בו השתמשה בשירה הידוע ביותר "O Superman"), או מעניקים לו ממד עבה של קול גבר. פעם אחת במהלך ההופעה היא חובשת מעין מתקן שכאשר היא תחבוט כביכול בראשה, יישמע קול חזק של תוף חלול.
 
אין ספק שהמופע של אנדרסון הוא סוג של אודיסיאה פנטסטית ממגנטת, אבל כזו המחייבת ריכוז והבנת האנגלית. היא פותחת במעשיית בראשית על ציפורים שחגו במעגלים כי לא היה להן היכן לנחות, משום שכדור הארץ עדיין לא היה. כשאחת מהן מתה, בתה קברה אותה בעורף ראשה  וכך נולד הזיכרון. בהמשך היא תוקפת בדרכה הסרקסטית את מדיניות החוץ של ממשלתה, בעיקר את הפלישה לעיראק שבעקבות מתקפת ה-11.9. המוטיב החוזר אצלה בנוגע לניהול ענייני המדינה והעולם בכלל, כולל המסת הקרחונים והתחממות הכדור, הוא "רק מומחה יוכל לטפל בבעיה".
 
היא מבקרת את הרעות החולות הפוקדות היום את אמריקה החל מהתורים העצובים של האנשים בדלפקי האבטחה בשדות התעופה, ועד להתמוטטות הכלכלה. היא יורדת על הרגלי הצריכה הקפיטליסטיים באמריקה ומספרת שתאי הטלפון וחנויות התקליטים נעלמים, ולפתע מגיחים אנשים גבוהים בתחתונים, בעלי גופות מושלמים,  המתחזים לניו-יורקרים. הנרטיב שלה מרתק והיא מהפנטת באופן שבו היא מגישה את השירים והמסות שלה.
 
לאחר כשעה וחצי של הופעה מגיע שדרוג, בדמות בעלה של הגברת, לו ריד. הוא לבוש בשחור, חמוש בגיטרה קטנת מידות, והקהל הגודש את ההיכל מקבל אותו בתשואות התלהבות. קולו הסמכותי החזק ובעל הנוכחות מביא תפנית לערב, ושלושת השירים בהם הוא נוטל חלק לצד אנדרסון, חורגים מהסגנון המוזיקלי המינימליסטי (בעיקר) שאפיין את המופע, ומכניסים אנרגיות רוק-פולק לחלק המסיים. חבל שהוא היה קצר כל כך. עד שהתחלנו כבר להתחמם ולצפות לסיום מלהיב ומלא אקסטזה.

לורי אנדרסון, " Homeland ", 3 בנובמבר 2008, היכל התרבות, תל-אביב.