פסטיבל פרטי

אפתח בהנחת עבודה, בעצם מסקנה, ששנת העשור לקיומו של פסטיבל "הפסנתר מארח", היא גם הזדמנות יפה להודיע על סגירתו. מן הטעם הפשוט שהפסטיבל, שיתקיים השבוע באולמות מרכז סוזן דלל התל אביבי (כולל גיחה כפולה ל"צוותא"), בין ה-12 ל-15 בנובמבר, מיצה את עצמו.
 
המיצוי הזה, אינו חלילה, בהיבט האמנותי. הוא ממשיך לספק את הסחורה שעליה או לגביה הוא מתחייב ומתיימר. אני בכלל לא מתייחס לתכניו האמנותיים. עוד צפויים לנו במהלך הפסטיבל הנוכחי (ומן הסתם גם באלה שיבואו לעתיד, כי מי ירים יד על פסטיבל מצליח?) אירועים מוזיקליים מהנים ואף שיאים מסעירים. אולם הפסנתר מארח, במתכונתו ובהתנהלותו הנוכחיים, סיים ומיצה את תפקידו הציבורי. ומכאן והלאה עליו להתקיים כפסטיבל פרטי אמרגני טהור, בכספים פרטיים ועל בסיס קופות פתוחות, ולא ממומן ונתמך בכספי ציבור (עיריית תל אביב ומפעל הפיס).
 
לטעמי, הבעיה המרכזית של פסטיבל הפסנתר, היא בכך שהפך למעין פגישת מחזור שנתית, התכנסות של חוג אמנים סגור, שגם אם מקבל חברים חדשים לשורותיו, הם "חשודים מיידיים", פרופיל צפוי וניתן לחיזוי של אמנים. מעין חונטה של אמנים, מנהלים ומפיקים, שבהיעדר פיקוח נאות של נציגי הציבור בו, מחוברים לעטיני התמיכה הציבורית, נהנים ממנה בלעדית כמעט ולא חולקים בה עם אחרים.
 
בקושי, אם בכלל, תמצאו בו משתתפים שאינם מזוהים עם סצינת הרוק התל אביבית. אמת, זה פסטיבל תל אביבי מוצהר, אבל כיוון שהוא ממומן בכספי ציבור, היה אך הוגן והגון לפגוש בו אמנים, יוצרים ומבצעים, שאינם חברים במעגל המקורב והנהנה דרך קבע מתמיכה שנתית בנסיונותיהם המוזיקליים (מסקרנים ומרתקים ככל שיהיו) במסגרתו. הזדמנת שלא ניתנת לרבים אחרים.
 
בואו נוציא את השד מהבקבוק. והשד הוא עדתי. אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת, מקסימום שתיים (וגם זה בקושי) את מספר האמנים "המזרחיים" - ולא במוצא, כי אם בצבע הצליל - שנטלו חלק בפסטיבל לאורך עשר שנות קיומו (כולל הנוכחי). יזכירו לנו את אייל גולן ושרית חדד, אמנים שמזמן חצו את הקווים ו"ערקו" אל הפופ המיינסטרימי, שהם בעצם האחראים להגדרתו מחדש. או את זהבה בן ועמיר בניון, שחובקו בצהלולים קולניים (ומזוייפים?) על ידי הבון טון התל אביבי.
 
כי להבדיל מפסטיבלים מגדריים מאופייינים, כמו רוק, בלוז וג`אז, מוזיקה קלאסית, ליטורגית או נשמה,  שבהם הסוגות והסגנונות ברורים, מוגדרים וידועים מראש, הפסנתר מארח, מעצם שמו, אינו מיקשה מוזיקלית ז`אנרית חד-משמעית. הוא אמור להיות במה פלורליסטית, פתוחה לנסיונות ולאמירות מכיוונים שונים, שבסיסן וליבן הוא הפסנתר. ולא כך הוא.
 
בעוד אמני רוק, ותיקים ומוכרים, אך גם מתחילים, כאלה שרק אובחן בהם ניצוץ של יצירה ופתיל של פוטנציאל, מצליחים להתקבל לחוג הפסנתר מארח (מן הסתם, בעיקר בזכות קשרי עבודה וחברות עם האנשים הקובעים בו, ובזכות התניות מקובלות של קח-תן), נשארים מחוצה לו כוכבים גדולים וכשרונות צעירים ומבטיחים של הגזרה המזרחית.
 
משום מה, וזה לא רק רושם בעלמא, לעידו מוסרי, גורי אלפי, אמילי קרפל, אברהם טל ועמית ארז ועמוס בן דוד קל יותר להתקבל לפסטיבל. שלא לדבר על שלומי שבן וריטה, אביב גפן ודניאל סלומון, יוני בלוך ונועם רותם, ושלמה גרוניך (וגם על אורחיהם הקבועים והמה-זה-לא-מפתיעים). מגיע להם. הם ראויים.  אבל בעוד הם נכנסים לאוהלו של פסנתר בפעם שניה, שלישית, רביעית ואף יותר, שיידעו שיש לא מעט אמנים ראויים לא פחות, שטרם דרכו על האדמה המקודשת אפילו פעם אחת. וגם להם מגיע. אז יופי, "סידרו" לנו נציגות של "רוק יהודי" אופנתי (שזה, בין השאר, עלה תאנה מימסדי-"אשכנזי" לאותנטיות מסורתית ולשורשים מן המרחב) עם שולי רנד, ארז לב-ארי ויונתן רזאל, שמארח את מאיר בנאי. כן, שוב מאיר בנאי, שרק לפני שנה חשף בבכורה את פרוייקט המקורות שלו (והפסנתר שהיה שם בכלל לא היה שייך...).
 
אבל מתי ראיתם או שמעתם בפסטיבל הפסנתר את שלמה בר, שלומי שבת, מרגלית צנעני, ישי לוי, אביהו מדינה, יואב יצחק, חיים משה, שלומי סרנגה, ציון גולן, שמעון בוסקילה, קובי פרץ, ליאור נרקיס, ליאור פרחי, מושיק עפיה, משה פרץ, לירן טל, צביקה אברהם ורבים אחרים. חלק לא מבוטל מהם, כמו שמעון בוסקילה, דודו אהרון, וגם סגיב כהן ודודו טסה, יוצרים בעצמם. גם הם מוציאים תקליטים חדשים. גם להם "מגיע" שיקדמו אותם, יפיצו את בשורתם, יאפשרו להם הזדמנות להתנסות מוזיקלית אחרת.
 
במיוחד לנוכח משקלם ונוכחותם בשוק, בהשמעות רדיו, בביקושים להופעות ובהורדת רינגטונים (והציצו נא במצעדי הפזמונים השנתיים), לא יכול להיות שאין דרך לכלול מי מהם בפסטיבל. גם הם דומני, משתמשים מדי פעם בפסנתר. ואם לא? אולי זו החובה התרבותית והחברתית של פרנסי הפסטיבל - העירוניים-ציבוריים אם לא הפרטיים-עסקיים - לעשות להם היכרות אתו. רע לא יכול לצאת מזה. ההתעלמות מהם ומהאמנות שהם מייצגים - לפחות ברשימת האמנים והמופעים - זועקת. והיא לבדה מעידה על שימוש (שלא להגיד ניצול) ניצול מוטה בכספי ציבור.
 
ואני מכיר את כל התירוצים. את עלה התאנה מאחריו מסתתרים היזמים, שמנהל הפסטיבל ומנהל המחלקה למופעים בעיריית תל אביב הוא מזרחי והמנהל האמנותי הוא דבוש. את זה שזמרים מזרחיים מחזיקים מעצמם כוכבים ותובעים שכר גבוה עבור השתתפותם, ואת זה שהם בעייתיים במוסר העבודה שלהם. שהם עצלנים, ישנים עד מאוחר, לא אוהבים לעבוד ולא מוכנים להשקיע בחזרות (ועוד על הופעה-שתיים). שהאמנות שהם מייצגים, רדודה וקלושה ואינה מתאימה (האמנם?) לפרופיל האמנותי של הפסטיבל. שהם (ומנהליהם-אמרגניהם-סוכניהם) בעצם אשמים, כי הם לא מבינים את הפסטיבל, לא מודעים לכוחו ולהשפעתו - ולחילופין, מצפצפים על הערך המוסף שהוא יכול לתרום להם. וגם את זה שפנו אל כולם (או אל חלקם) והם לא מתלהבים. שזה לא הקהל שלהם, ושלמופעים בהשתתפותם לא יגיעו צופים.
 
לטעמי, לא רלוונטי. כל הנימוקים והתירוצים בטלים בששים. ככל שאני יודע לא נעשה מאמץ רציני ולאורך זמן לשכנע אותם וחלק מהם. עדיף לא "להסתבך" איתם, גם אם ההתנהלות יוצרת בועה מנותקת ומסוגרת, אקסטריטוריאלית, של פסטיבל מנוכר, מתנשא ויהיר (ואפילו "אשכנזי"). ואיפה נציגי הציבור, בהם ראש העירייה רון חולדאי, שיהיו מודע לעיוות, לאפליה ולקיפוח שבבחירה ובשיבוץ האמנים.
 
וכל זה מבלי להטיל ספם באיכויות וברמה הצפויות של הפסטיבל הנוכחי, וגם מבלי להטיל דופי ביושרה האמנותית וגם החברתית של האמנים המשתתפים בו. רק ראוי הוא שאם מעורבים בפסטיבל כלשהו כספי ציבור, במיקרה זה של עיריית תל אביב ומפעל הפיס, שיהיה יותר פיקוח על חלוקת המשאבים בין הנהנים מהכספים. זה הכל.