לא ספר ילדים
 
צ`רלס דיקנס פירסם את "אוליבר טוויסט" לפני 170 שנה בדיוק, כרומן עב כרס וכסדרה בהמשכים חודשיים שנועדה לעורר את החברה האנגלית למודעות ולתיקון תחלואיה ביחס לילדיה – בתי המחסה ליתומים ולאסופים, ובעיקר שתי תופעות הניצול הרווחות - עבדות ופשיעת ילדים בשליחות מבוגרים. במרכז היצירה הגדולה והקודרת הזאת העמיד דיקנס את הילד אוליבר טוויסט, ובאמצעותו הפגיש את האנגלים עם נציגיהם המובהקים, מאנשי חוק ואצולה ועד גנבים, סרסורים ורוצחים.
 
הדמות המרכזית האחרת של הרומן היא זו של פייגין, היהודי שאוסף ילדים חסרי בית אל מאורתו, ודואג למחסורם תמורת שירותי הכייסות שהם מבצעים עבורו, ועבור  הגנגסטר הסדיסט האלים ביל סייקס, ברחובות לונדון. לאחר התגובות הראשונות בעניין הפן האנטישמי, דיקנס המופתע השמיט במהדורה הבאה את מרבית ההתייחסויות ליהדות של פייגין, וברומן מאוחר יותר איזן את דמותו של זה עם דמות של "יהודי טוב".
 
תשאלו ודאי מה לזה ולספרות ילדים, והמענה על כך הוא שזה עניין של היצע וביקוש. כיוון שילד מככב ברומן זה נראה טבעי לכמה עלוקות ספרות לערוך גרסאות מקוצרות וקלילות לילדים תחת הטענה כי רצוי שגם הם יבינו, ויפה שעה אחת קודם, מה מצפה להם אם יברחו מהבית, או אם ח"ו הוריהם ואחרים ינצלו את תמימותם. בישראל, אגב, הופיע העיבוד הראשון לילדים ב-1950, בהוצאת עמיחי, ואחר כך צצו גרסאות מקוצרות ומאוירות אחרות.
 
מהרומן למחזמר
 
על אלה אפשר להוסיף את גרסאות התיאטרון שהחלו להופיע בלונדון כבר במהלך פרסום הסדרה המקורית, ואחר כך, מ-1905 ואילך גרסאות הראינוע והקולנוע שהקלאסית בהם היא זו של הבמאי דייוויד לין, עם אלק גינס הנפלא בתפקיד פייגין. הטון היה אנטישמי אך הסרט הוקרן אצלנו בבתי ספר. בהמשך נוצרו אפילו גרסאות מונפשות וכדומה שקיבעו את דמותו של הרומן החשוב כ"ספרות חובה" לילדים. 
  
התפתחות חשובה בכיוון הזה נוצרה כאשר ב-1960 עלה בלונדון המחזמר "אוליבר!" שכתב והלחין המחזאי היהודי ליונל בארט. הוא אמנם דאג לכך שהצד האפל  מאוד של המקור יישמר אך דמותו של פייגין קיבלה הדגש אנושי. הוא לא ייעד את המחזמר שלו לילדים, גם אם הבין שהדור הצעיר ינהר לראותו. הצלחת המחזמר הייתה מדהימה, והיא רשומה כאבן דרך בתולדות הז`אנר הזה. 
 
שלוש שנים אחרי לונדון המחזמר כבש את ברודוויי, וכעבור עוד שלוש שנים זה קרה אצלנו כאשר המחזמר הועלה בישראל בשותפות של הבימה והאמרגן גיורא גודיק בבימוי המקורי של פיטר קו שהגיע לכאן מלונדון עם התפאורה המקורית של שון קני, שהייתה חדשנית ומיוחדת, ואחת הסיבות להצלחת המחזמר בכל מקום שהוצג.

בגרסה הישראלית כיכבו שרגא פרידמן בתפקיד פייגין, דודיק סמדר כביל סייקס, רבקה רז הייתה נערתו ננסי, והנערים יגאל בן דוד לסירוגין עם יוסי סטרקמן (בן ארי) כיכבו כאוליבר, ועמם רנן שור לסירוגין עם מיכה לבינסון ויחיאל טאובר כארטפול דודג`ר, וכן רחל אטאס ואברהם רונאי כצמד המרעיבים בבית המחסה, יהודה אפרוני וארי קוטאי. את הנוסח העברי התקינו אז שרגא פרידמן וצבי רוזן, ועל המוזיקה והתזמורת ניצח אריה לבנון. זאת הייתה הצלחה אמנותית גדולה, אך בנתוני אותה עת (לפני הולדת דור הקניינים) ועם תפאורה שאיננה ניידת, ההצלחה הקופתית הייתה מזערית וההצגה ירדה אחרי 80 הרצות. לאלה שלא הספיקו לראות את הגרסה הבימתית המקורית באה הגרסה הקולנועית הנהדרת של 1968 בבימויו של קרול ריד עם מרק לסטר כאוליבר, רון מודי כפייגין, אוליבר ריד כביל סייקס ושאני וואליס כנאנסי. 
 
לימים הועלתה בארץ ב-1999 גרסת מחזמר שונה המיועדת לילדים מאת מנחם גולן ובבימויו עם מוזיקה מקורית של רוני וייס ופזמונים של אבינעם קורן, ועם שלמה בר-אבא כפייגין. גרסה זו שבה והועלתה בשנה שעברה, וממשיכה לרוץ.   
 
"אוליבר" חוזר לתל-אביב
 
גל מחזות הזמר שפוקד אותנו בשנים האחרונות בהפקות של בית צבי בתיאטרון רמת גן, ובעקבותיו בהבימה, בקאמרי ובבית ליסין בשותפות שלהם עם מפיקים פרטיים כבר החזיר לבמה הישראלית הצלחות מהעבר לצד מחזות זמר מקוריים משלנו, והיה ברור שגם "אוליבר!” יחזור. והנה זה קרה בסוכות השנה, כמקדמה לקראת העלאתו המסיבית בשבוע החנוכה המתקרב, בהפקה של בית ליסין, יריב יפת, בימות ולאן. סמיכות העלאתו לחופשות בתי הספר מעידה בבירור על קהל היעד – ילדים חופשיים מלימודים והוריהם שמחפשים מה לעשות אתם. אולי משום כך הושמט משם המחזמר סימן הקריאה שהיה בשמו המקורי. אולי כרמז שהסיפור של אוליבר לא נורא כל כך.
 
ואכן, הגרסה הזאת בבימוי רענן מצוין של משה קפטן – שמבסס בכל מחזמר שהוא מביים את מיקומו כבמאי המובהק של הז`אנר הזה אצלנו – ויתרה על הקודר ריככה את האלים ואת המאיים והיא נוחה לצפיית כל בני המשפחה. אני מודה שחן ההפקה סייע לי להתגבר במידה מסוימת על הנמכת פרופיל היסודות החברתיים הבוטים, אך אינני בטוח שהיא הייתה נחוצה באמת בהתחשב בכך שהאלימות היא היום, אולי יותר מתמיד, חלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו, ובבתי הספר בכלל זה.
 
לרשותו של קפטן עמדו כמה תורמי איכות מובהקים החל במתרגם אלי ביז`אווי, המוכר מאוד לבאי המחזמרים ומחזות אחרים של בית צבי. התרגום של ביז`אווי מבריק בכל פינה של הטקסט, בדיאלוגים, במונולוגים ובשירים. הוא מוצא פתרונות טבעיים במעבר מהאנגלית וההומור האנגלי אל עברית טבעית, חיה ושופעת הומור הנשמעת כאילו זו שפת המקור של המחזמר. למרבה השמחה ביז`אווי לא ממציא שפה חדשה, או מחניפה לדור הבורות העכשווית. הורים וילדים גם יחד, ותיקים וחדשים, יכולים להבין על נקלה כל מה שנאמר ומושר וללא תחושה של כניעת העברית לשפת המקור האנגלית .
 
על הצד המוזיקלי הופקד יוסי בן נון כמנהל מוזיקלי ומנצח (לסירוגין עם טל בלכרוביץ`) שמפיק את המיטב מהתזמורת החיה, כולל תזמור לסמפלר של עמית פוזננסקי, ומכל הלהקה והסולנים שקיבלו הדרכה קולית מצוינת של דוקי עצמון. את התפאורה היפה בדרך כלל עיצבו במבי פרידמן וארז יניב אם כי לטעמי בהתאמה מוגזמת לממדיה הגדולים של במת המשכן לאמנויות הבמה.
 
אורי מורג עיצב תאורה עניינית ותואמת לוויתור על הצבעים הכהים. כך גם התלבושות שעיצב יובל כספין. הן יפות, מפוארות בהגזמה ובמידה רבה תורמות לוויתור החזותי על הפן החברתי. כך למשל פייגין לובש מעיל סגול אופנתי, ננסי לובשת שמלת נשף אדומה, והילדים לבושי מחלצות. זה  יפה כשלעצמו, מחזמרי-אטרקטיבי לצפייה, אבל זה לא דיקנס וגם לא ליונל בארט. הכוריאוגרפיה של קן אולדפילד ואלדד גרויסמן הייתה גם היא טובה ואופיינית למחזות זמר.
 
פייגין חביב וננסי זוהרת
 
הישגי הבימוי של קפטן כוללים באופן ברור גם את הישגי המשחק, ואלה לא חסרים בהפקה הזאת. בראש הרשימה ניצב ששון גבאי בעיצוב מעודן של פייגין שמפליא להגיש בקולו ובתנועתו את להיטיו "פה ושם פשוט מכייסים" ו"זה הרגע לחשוב". גבאי יודע להבליט את החמדנות של פייגין, את האבהות שלו, תוך ויתור ענייני על הפן הפדופילי לטובת הפן העסקי. חבל רק שהדגשת חביבותו מהרגע הראשון ממעיטה קצת מהתגלותו לקראת הסוף כאדם החרד לגורלו כזקן ערירי.
 
לצידו של גבאי זוהרת ככוכב גדול אניה בוקשטיין בתפקיד ננסי. בוקשטיין כובשת את הבמה ואת הקהל במשחק המרגש ובזמרתה הגדולה, בקול רב עוצמה ורב גוונים החל ב"החיים דבש", דרך "אומ-פה-פה" הסוער ועד "כל עוד ירצה אותי" המרגש עד דמעות, שהפך לאחד להיטי האהבה הכואבת הגדולים.
 
ועמם רועי רביב כאוליבר (לסירוגין עם עמית מוריס) ושי חורש כארטפול דודג`ר (לסירוגין עם אדי קוטלר). רועי רביב פותח את חדרי הלב של ההפקה ביכולת ביטוי רבה ובקולו הזך החל מבקשתו הרעבה "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד", ואחר כך בשיר הסולו היחיד שלו  "אהבה יש בעולם", דרך התמונה שבה הוא מגיע לכרך הסואן, ופוגש את דודג`ר, נכבש בקסמם של פייגין ונעריו, מתאהב קצת בננסי, מוצא את מקומו הטבעי בבית סבו ונמלט בעור שיניו מביל סייקס. שי חורש ממצה היטב את הפרחחיות טובת הלב והמומחיות של דודג`ר, ומוליך היטב את להקת הנערים בלהיט "את כל הצרות – תשכח" (יש לך משפחה!),  בדואט עם ננסי "מה שרק תרצי", או עם פייגין ב"אל תשכח לשוב".
 
גיל פרנק, בהשאלה מהקאמרי, מביא עמו את נוכחותו המסיבית והמאיימת לתפקיד ביל סייקס, גם אם זו לא עבדה לטובתו בפזמון שבו הוא מציג את האשראי האלים והמאיים של שמו. אלברט כהן המנוסה יודע לתת את הגוונים המתאימים לדמותו ולשיריו של מר במבל, מבית המחסה, וחבל שבת זוגו באותן תמונות יעל עמית קלקלה את המתרחש בצעקנות מוגזמת.  ישראל גוריון היה הסבא החביב של אוליבר, וליאור זוהר, אסנת בן יהודה, הילה זערור, טל וייס, עדי קוזלובסקי, שרון צור, רבקה בכר ואלה כהן לסירוגין עם לני כהן איישו את תפקידי המשנה הקטנים שדרכם עובר אוליבר מהמצוקה אל הנחלה.
 
בסיכומו של דבר ההפקה הגדולה בניצוחו של משה קפטן עושה את "אוליבר" במקצועיות ראויה וטובה.