"פאקינג נויז" כאן ועכשיו
 
שורה תחתונה: מי שלא הטריח את עצמו אתמול להאנגר 11, לגיג היחיד בארץ של להקת "ווייטסנייק", הפסיד בגדול. מופע ותיקים אנרגטי, מתוזמן היטב ונותן תמורה מסוג הזה - ראינו כאן אולי רק כשלהקתו לשעבר של הסולן הקופצני דייוויד קוברדייל, "דיפ פרפל" (שבה שירת שלוש שנים בראשית שנות ה-70), פקדה אותנו. "וויטסנייק" חוגגת 30, ושמה גם את ישראל על מפת החגיגות. קשה להתחמק מהתחושה שהלהקה הבריטית הזו קמה עשר שנים מאוחר מדי. אילו צצה בעידן ההיסטורי של סוף הסיקסטיז, לצד "לד זפלין", "בלק סאבאת", "פינק פלויד" ו"דיפ פרפל", מן הסתם הייתה במקום נחשב יותר על מפת ההרכבים הפורמטיביים שעשו היסטוריה ברוק.
 
אבל "וויטסנייק", ובעצם קוברדייל, אבי הלהקה והדמות המרכזית והדומיננטית בה (הוא המקים, המפרק, המקמבק וכו`), נאלצה לקחת את נשל הנחש: השפעות של "דיפ פרפל", שקוברדייל כאמור היה חבר בה, "לד זפלין" (קוברדייל עבד עם ג`ימי פייג` וספג לא מעט מהשותפות הקצרה איתו), סאונדים בעלי אוריינטציה של מטאל ועוד. יש לה שירים טובים, חלקם אפילו טובים מאוד, אבל בניגוד ללהקות שהוזכרו, קשה להצביע על איזו קלאסיקה בולטת מהרפרטואר שלה שנכנסה לקאנון המוזיקה העולמית.
 
ועדיין, מדובר בלהקה מצוינת שמעלה שואו מרשים ומשכנע. קוברדייל הוא הצגה שלמה של איש אחד. בגיל 57 הוא עדיין מרים, מניף ומטלטל את מוט המיקרופון באוויר באקסטזה, אקט קצת אנכרוניסטי. אבל יש לו ברפרטואר הפיזי עוד מגוון תנועות דרמטיות והכריזמה שלו קורעת את האוויר. מי שרוצה "פאקינג נויז", יקבל כאן ועכשיו, הוא מכריז ומבצע (וזו פחות או יותר תהיה המנטרה שלו לכל אורך הערב). אוקטבות קולו הגמיש השתמרו להפליא, הוא עדיין חזק מאוד בגבוהים, ומזכיר במנעד את רוברט פלאנט (ואם ציינו את התחנה בדרך, "דיפ פרפל", אז אפילו איאן גילאן, שאותו שמעתי לפני כחודשיים, העלה חלודה בגרונו, ביחס אליו).
 
קהל של למעלה מ-3,000 איש גדש את ההאנגר, כששוב ניכר הגיוון האנושי. בני 20 פלוס ו-30 פלוס, בצד כאלה שמזמן כבר השאירו מאחור את ה-50. נציגות גדולה יש למגזר הרוסי הבוגר, שכידוע גילה את הסקאלה הרחבה של הרוק המערבי רק לאחר נפילת חומת הברזל. חבר`ה לא צעירים מהקהילה, חלקם קירחים ובעלי כרסים, מגיעים כשהם לבושים בטי-שרטים של "אוריה היפ", "פינק פלויד", ושאר להקות שאותן התחילו לצרוך רק בסוף שנות ה-80, ומאז הם מכורים לז`אנר.
 
"וויטסנייק" מכניסים את הקהל מייד לעניינים, עם סדרה אלגנטית משיריהם הקצביים, כ-Best Years, Fool For Your Lovin`, Can You Hear The Wind Blow, Love Ain`t No Stranger ו-Lay Down Your Love. הסאונד טוב מאוד, התאורה מגוונת ואפקטיבית, והעזר כנגד קוברדייל הוא הגיטריסט המוביל המצוין דו אולדריך, שמרטיט את המיתרים ומייצר כמעט בכל שיר קטעי סולו מעולים. עוד שותפים בתפירת הסאונד המגובש והמדויק של הלהקה גיטריסט הליווי והסולו רב בך, נגן הבס אוריה דאפי, המתופף כריס פרזייר והקלידן טימותי דרורי. הם מספקים גם דוגמיות מאלבומם החדש והמצליח, שיצא השנה, Good To Be Bad.
 
הפן האקוסטי של ההופעה מתבטא ב-The Deeper The Love, ולאחר מכן מגיעה, בכפוף לפנייה של הסולן לקהל: "יש לי שאלה אליכם", הבלדה הכובשת?Is This Love. בסיומה מתחולל קרב/ דואט גיטריסטים עוצר נשימה, כשאולדריך וביץ` מחליפים ביניהם שעה ארוכה משפטי סולו מסובכים ומורכבים בגיטרות שלהם (בין היתר הם מאלתרים את "הבה נגילה", למצהלות הקהל).

בהמשך יבוצעו, בין היתר, A Fool In Love ו-Ain`t No Love In The Heart Of The City, שהופך להמנון התורן של השירה בציבור עם הקהל, Give Me All Your Love. לקראת סיום של קרוב לשעתיים, מבוצעים Here I Go Again ו-Still Of The Night המצוין, בגרסה ארוכה במיוחד, ששוב מאפשרת לאולדריך לייבב עם הגיטרה שלו, לקוברדייל להזכיר יותר מתמיד את רוברט פלאנט ולנו להתרשם מעוצמת האנרגיות הגרוביות של הלהקה, שמרקיעות לקראת הסוף לשיאים חדשים. ומאחר שהקהל לא מאפשר להרכב המלהיב להוריד את המסך, הם מבצעים, במסגרת סדרת הדרנים, שני שירים של "דיפ פרפל",Soldier Of Fortune, שקט והאקוסטי, ו-Burn, הנמרץ והכסאחיסטי. בסוף נראה שלא רק הקהל ממאן לפרוש, אלא שגם לחבורת קוברדייל קשה להיפרד ולהיעלם מאחורי הקלעים.