הגלובליזציה הגיעה גם לעולם הערבי    
 
הזמרת הצעירה דלאל אבו אמנה (במקור מנצרת) תופיע בפסטיבל העוד הקרוב בערב ששמו "בוסאט א-ריח" (השטיח המעופף) ומוגדר כ"מסע בין גדולי היוצרים של המוזיקה הערבית". בגיל עשרים וחמש בלבד אוחזת דלאל בקריירה מוזיקלית מבטיחה כזמרת המופיעה בארצות ערב, בתינוקת חדשה ובתואר שני עתידי במדעי המוח.
 
החיבור הזה בין עולמות כל כך שונים מפתיע במיוחד על רקע השמרנות שאנחנו נוטים ליחס לחברה הערבית, גם בישראל, אך  דלאל מספרת על השינוי שחל בעולם הערבי. "בשש שבע השנים האחרונות העולם הערבי השתנה. השמרנות היא חלק מן העבר. האמריקאים חושבים שאנחנו עדיין על גמל וגרים במדבר, אבל אחרי הגלובליזציה כולם צופים בסרטים האמריקאים, מתלבשים בהתאם, ואם תסתכלי לא תראי הבדל. אפילו בארצות המפרץ זה השתנה מזמן".
 
איך זה משפיע עליך כזמרת פלסטינית ישראלית שמופיעה בחו"ל ולא מעט בעולם הערבי?
 
"אצלי יש שני קשיים. תעודת הזהות הישראלית שלי מונעת ממני להגיע למקומות כמו לבנון, שהיא המרכז המוזיקלי השני בחשיבותו אחרי מצרים, זה מונע ממני להגיע לסוריה, להרבה ארצות מפרץ. זה לא כל כך מובן בעולם הערבי איך קיבלתי את תעודת הזהות הישראלית. אנחנו, הפלסטינים החיים בישראל נחשבים שם כבוגדים, למרות שזה לא ככה. אנחנו לא פליטים, לא ברחנו. אבל ברמת העם הפשוט קשה להבין את זה. ברמת ההשכלה יש יותר הבנה. יש אנשים מפה שמתנתקים מהעניין הישראלי, עוזבים לחו"ל ומקבלים אזרחות אחרת כדי להגיד שהם נניח צרפתים ממוצא פלסטיני, כי את זה קל יותר לקבל מאשר ישראלי פלסטיני, שזה דבר לא הגיוני בכלל, גם לאנשים שנמצאים פה. אבל אני לא רוצה להסתיר. הרבה אנשי תרבות פלסטינים מהארץ פתחו לנו את הדלת, וגם אני אקל על אנשים שיבואו אחריי".
 
ואיזו השפעה יש ברמת המוזיקה?
 
"המוזיקה שם הפכה להיות חפיפניקית, מוזיקת פופ כזאת. הפסיקו לשמור על המוזיקה הקלאסית הטובה. זה עניין של התדרדרות בתרבות, ויכול להיות שזה גם נובע מהפוליטיקה במזרח התיכון שכולה לא בסדר. אז יש התדרדרות תרבותית מסוימת, בין השאר במוזיקה. זה מקשה עליי גם כזמרת קלאסית, כי הכוכבות בעולם הערבי כיום הן דוגמניות שהתחילו לשיר".
 
זה בכל זאת מאוד מפתיע אותי, אני עדיין מקשרת שמרנות  מסוימת לעולם הערבי
 
"יש הרבה ניגוד. אנשים מסכימים ואוהבים להסתכל על דוגמניות בטלוויזיה והולכים לקונצרטים שלהן, אבל לא מסכימים שהבת שלהן תשיר. המנטליות השמרנית לא השתנתה אבל הם מסכימים לשמוע מוזיקה מנשים שאין להן בכלל יכולות קוליות אבל יש להן יכולות גופניות מסוימות, כמו ריקוד למשל. אז באמת יש לי שני קשיים פה, גם התעודת זהות וגם המוזיקה הקלאסית השמרנית. אני נחשבת שם לכוכבת ברמה של האנשים שאוהבים את המוזיקה הקלאסית, לא ברמה של העם. מעריכים אותי, אבל זה לא כוכבות ברמה של פרסטיז`ה. רוב הטובים הם לא כוכבים שם".
 
לאלתר על תווים כתובים
 
איך גילית את היכולות הקוליות המאוד מפותחות שלך?
 
"אצלי זה קרה מאוחר יחסית, בגיל שלוש עשרה, ארבע עשרה. אצלנו מגלים בגיל שבע. הנזירה שלימדה אותנו שירה במקהלת בית הספר גילתה אותי. הלכתי לשם במקרה, גם אני לא גיליתי את עצמי. יש לי אבא שמנגן עוד באופן לא מקצועי, ואמא ששרה באופן לא מקצועי, ואחות גדולה ששרה, ואף אחד לא שם לב אלי. לא חשבו שגם לי יש קול טוב. ממקהלת בית הספר זה התגלגל יחסית למגזר שלנו מהר, ועד גיל שש עשרה כבר הפכתי מקצועית".
 
איזו מוזיקה את שרה, על מה את שמה את הדגש?
 
"אני שרה את המוזיקה הערבית הקלאסית, הטאראב, שהוא סגנון שהתחיל מהתחלה המאה העשרים, מסייד דארוויש ואום כלת`ום והמשיך לעבד אל ואהב ולכל הענקים. המאפיין הכי חשוב של המוזיקה הזאת, שבאה ממצרים, הוא האלתורים, והחוש, הדרך שבה חשים את המוזיקה. זה לא כמו המוזיקה המערבית שהולכים לפי תווים וזהו. אתה לא נחשב לזמר טוב אם אתה עושה את השיר כפי שהוא כתוב בתווים. אתה חייב לאלתר על התווים הכתובים תוך שמירה על המבנה המרכזי של השיר, לא אלתור חופשי".
 
מה תשירי במופע בפסטיבל העוד?
 
"שם המופע הוא `השטיח המעופף`, שמו של שיר מפורסם של פריד אל אטרש, והקונצרט שלי יהיה מבוסס על השיר הזה, גם מבחינת התוכן וגם מוזיקלית. אני כל  פעם אחזור לשיר הזה כדי לעבור ממקום למקום. אני אשיר שירים מהתקופה האנדלוסית, אמשיך לתקופה העות`מנית מזמן הכיבוש העות`מני במזרח התיכון שהשפיע מאוד על המוזיקה בהרבה מאפיינים, שהפשוט שבהם הוא המילה הטורקית עמאן שנכנסה להרבה אלתורים שלנו . אני אשיר שירים גם מצפון אפריקה, אמשיך לשירים מהמפרץ הערבי, אלך לעירק ואגיע לסוריה הגדולה.
 
"החלוקה שאני עושה היא לא גיאופוליטית אלא תרבותית, שזה לא תמיד אותו דבר. זה גם מה שאני אראה במופע שלטוניסיה, מרוקו ואלג`יר יש תרבות מוזיקלית כמעט משותפת, גם למפרץ הערבי, לערב הסעודית, תימן, כווית, קטאר וכל אלה, יש מוזיקה משותפת. לעירק יש תרבות עשירה מאוד במוזיקה, וגם לסוריה הגדולה שכוללת תרבותית את סוריה ופלסטין. גם את ירדן, אבל אני לא אשיר מירדן כי השירה שם יותר בדואית. אני אמשיך גם ללבנון, יש שתי פסגות בעולם הערבי, לבנון ומצרים, שהן מרכז אמנותי שמהן באו הפסגות המוזיקלית, בלבנון פיירוז וואדיע אל סאפי, ובמצרים סייד דארויש, מוחמד עבד אל ואהב ואום כלת`ום".
 
למוזיקה הישראלית אין מקום בעשייה שלך?
 
"מה זה מוזיקה ישראלית?"
 
מאריק איינשטיין ועד שרית חדד
 
"אני לא חשה שיש למוזיקה הזאת מאפיין ייחודי, בגלל זה שאלתי אותך מה זה מוזיקה ישראלית. אני מניחה שיש מוזיקת פופ שהיא כמו בריטני ספירס, ויש ג`אז, שבא מהג`אז המקורי, אז אני שומעת את המקור. יכול להיות שאני לא יודעת, אני לא רוצה לקפח את המוזיקה הישראלית, אבל לא שמעתי משהו שיגנוב את התשומת לב שלי. המוזיקה עדיין לא התגבשה לדעתי והפכה למשהו שמאפיין את העם הישראלי".
 
גם העובדה שאת אמא צעירה שמנהלת קריירה מוזיקלית קשורה לשינוי שעובר על העם הערבי?
 
"כן. כמו שאמרתי לך, גם אם לא רואים את זה במדיה המערבית, שמדגישה בעיקר את השמרנות ואת ה`פרימיטיביות` של העולם הערבי, הגלובליזציה עשתה שינוי גדול. אני כאמא, או אפילו מזמן, כאשה, יכולה עכשיו לשיר בלי שיסתכלו עליי כעל מישהי שלא מתנהגת יפה. הקלו על האישה בעניין הקריירה שלה, עכשיו הרבה נשים בעולם הערבי הן מדעניות, רופאות, מצליחות, וגם בתחומים כמו האמנות והמוזיקה. זה הפך אפילו להיות יותר מדי, כמו שאמרתי לך, עם הדוגמניות ששרות.
 
"אני למשל, גם חוקרת שעושה תואר שני במדעי המוח בפקולטה לרפואה בטכניון, שזה חלק שמתחרה עם האמנות מבחינתי. יש לי שלוש עדיפויות, הראשון זה המשפחה, אחר כל האמנות והמדע שמתחרים זה בזה ואני עדיין לא יודעת מי מהם ראשון. וכמובן, התפקיד של בעלי הוא הכי חשוב. הוא בא איתי להופעות למרות שהוא רופא ומשורר, וזה מאוד חשוב איך הבעל מתייחס לעניין הזה".

המופע "בוסאט א-ריח" יתקיים בשבת, 22 בנובמבר 2008  ב-21:00 בתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל העוד שייערך באולמות שונים בירושלים בין התאריכים 20 בנובמבר - 4 בדצמבר)