מחול - אתי אנקרי - בדחילו ורחימו

לחניה של אתי אנקרי לשירי יהודה הלוי לא ניסו לחקור במופלא או להתעמת עם הטון האורתודקסי

חשש טמיר

קונצרט הפתיחה של פסטיבל העוד התשיעי, עמד בסימן מחווה ליצירתו של רבי יהודה הלוי, הרופא, הפילוסוף והמשורר, מנציגיו הבולטים של תור הזהב המוסלמי בספרד. מלאכת ההצדעה, בהלחנה ובשירה, נפלה בחלקה של הזמרת אתי אנקרי, היוצרת המובילה במוזיקת העולם הישראלית העכשווית. כך שההוקרה הייתה כפולה - גם ליצירתו בת 900 השנה ויותר של יוצר "ספר הכוזרי", וגם מתן במה לכישוריה של בת ישראל כשרה, נעימת מבע וכרויה לצלילי המרחב.

לקראת המופע חיברה אנקרי עשרה לחנים חדשים לעשרה שירים, מוכרים יותר ומוכרים פחות. בשל התחזקותה, מן הסתם, היא התמקדה בשירים שאפשר להגדירם בהכללה כשירי קודש, אלה שמתארים את הערכתו ואהבתו של הכותב, יהודה הלוי, לבוראו, ואף סוגדים לו, לשגיבותו, לחוכמתו ולכוחותיו. מקצת שירי האהבה שזלגו לתוך הרפרטואר שנבחר, אינם חילוניים אלא שירי אהבה, ערגה וכיסופים לארץ, ישראל, לציון ולירושלים. ועל שירי יין, הס מלהזכיר.

וכל זה כדי לנמק ולהסביר את בחירתה הזהירה והבטוחה של אנקרי, מתוך חשש טמיר מפני מה יגידו, ואולי גם מתוך יראה ושמא התבטלות תמוהה מפני יהודה הלוי והשירים עצמם. תחושות אלה קיבלו משנה תוקף לאורך כל המופע ובמהלכו, גם מלחניה של אנקרי, שאיך להגיד, התאימו את עצמם לרוח התפילה והפולחן הדתי, ואם לבחור בלשון טיפה יותר בוטה - לא ניסו לחקור במופלא ולא להתעמת עם הטון האורתודוקסי.

הם (והיא!) ניסו להיות נעימים ונחמדים, וחביבים ומתחבבים, מבלי להתעמת לא עם סאבטקסט (אם קיים כזה) ולא עם פרשנות שכלתנית ו/או פילוסופית. יודעים מה? אנקרי אפילו לא ניסתה לקחת את שיריו של רבי יהודה הלוי אליה ואל משנת מוזיקת העולם שלה. אלא העדיפה להסתופף בצל חוכמתו ולקוד בפני קדושת יצירתו (ולא לאתגר את הקופירייטריות המרשימה שלו. רק בעל מקצוע מיומן מסוגל לכתוב "מלאכים נהלכים" ו"יעירוני רעיוניי"). כאילו היא וכל מה שבגינו נעשתה מועמדת ראויה להלחין את שיריו, לא קיימים, בטלים ומבוטלים. כאילו הדעתנות, הידענות והפרשנות שלה לא נחוצים ולא נדרשים. ושרק הטקסט חשוב, וחשוב שיהגו אותו נכון ויהגו בחוכמתו. שהמוזיקה תשרת כשמשית קודש את השירה, ולא רחמנא ליצלן, תנסה לחתור תחת המלים, לפרקן, לחקרן, לפרש אותן או לצאת מהן למחוזות אחרים.

וזה, אם תרצו, ההבדל הגדול בינה לבין ברי סחרוף, שלפני שנה עמד על אותה במה, באותו מעמד וכמעט עם אותו מושא יצירה, והשכיל להביא ולהעביר את שירת ימי הביניים לזמננו אנו, ולא התבטל בפניהם ונכנע לליריות הליטורגית שלהם. לא שאנקרי נדרשה להתריס, לצאת חוץ או להרחיק לכת, אלא רק מעט להתסיס וקמעה להעז, בכדי שתצא שירה עכשווית, לא תפילה של פעם.

לזכותה ייאמר שלא התיימרה. כבר בפרולוג שלה למופע הבהירה היטב אנקרי את עמדת הדחילו ורחימו שנקטה. את התפעמותה, פליאתה והיקסמותה מעושרו הלשוני של יהודה הלוי ומכתיבת הקודש שלו. ולא היינו יודעים, היא ואנחנו, שאפשר אחרת, אלמלא רגע הברקה אחד שהבהיר בדיוק את הכוונה והמחיש את גודל הפספוס.

נס קטן

בהתנצלות שהקדימה אנקרי ל"נפשי לבית אל", השיר השמיני, בשלהי ההופעה, אותו בחרה לשיר במלעיליות ביאליקית, בניגוד לעמדתו המפורשת של יהודה הלוי. ההטעמה השונה חוללה נס קטן. המנגינה קיבלה טוויסט יהודי-אידישאי שנתמך בעיבוד מזרח-אירופאי-כליזמרי, וההגשה, היחידה שקראה תגר, נשמעה כניגון אלברשטייני מתערסל ומייבב כפי שמצופה בשילוב אותנטי בין מזרח למערב. יצא לה בובה של שיר, שיר שימכור לה את התקליט לכשייצא (איך תסבירו אחרת בחירה בעשרה שירים בלבד?). וזאת היא, אנקרי, האמנות. לא האמונה. ואני משוכנע שרבי יהודה הלוי לא היה מתהפך בקברו הלא נודע על חילול רצונו, אלא יוצא במחול ומאמץ אותה אל לבו, על שגרמה לו להיות אנושי, וחילוני ומפוזם.

זה היה, מבחינתי, שיאו היחיד והחד-פעמי של הערב (אגב, גם "בכל לבי אמת" יצא מעט דופן, בעיקר במורכבותו, אך הוא חסר העזה כדי להיזכר). לא התלהבתי מכל השאר, למרות שפה ושם אנקרי הצליחה לעצב ביטוי פזמונאי לכמה מן השירים, כמו "ידידי השכחת", ובעיקר להפגין את צחות שירתה ודיוקה, שהדגישו את מעמדה כתרזה סלגיירו שלנו. אבל הכבוד הגדול שנתנה למלים, הדרת הקודש שנהגה במורשתו של המשורר, השאירו אותה בתחום התפילה, התחינה והבקשה.

למזלה הגדול מי שהציל אותה ואת הפרויקט כולו היה המוזיקאי פטריק סבג, שההפקה המוזיקלית שלו, העשירה את החוויה וכיסתה על הלחנים הלא מעניינים ועל דלות הבעתה ופשטנותה של אנקרי, שנכנעה להלוי בקלות רבות מדי. סבג חתום על עיבודים מרנינים, ספוגים השפעות אלקטרוניות מעודנות, אוברטורות מתפתלות, קטעי סולו מרשימים (שהביאו לידי ביטוי את יכולותיהם של נגני הצמרת שליוו אותה, אייל סלע בחלילים, ארז מונק בכלי הקשה, אריאל אלאייב באקורדיון, אלי צרויה בגיטרות וצור בן זאב בקונטרבס. אגב, חלקו של הנגן השביעי, נגן הפסנתר מיכאל ליניק, הוצנע בענווה מוגזמת. אנקרי לא רמזה במלה שהוא הבן שלה .איפה הגאווה ההורית?) ואפילוגים מבריקים.

סבג ניווט מסע מרתק של מוזיקת עולם, עם הקשרים, חיבורים והשפעות של טנגו ארגנטינאי מלהיב ("מי יתנני עבד אלוה"), עושר בלקני, חופשיות ג`אזית, נגיעות ערביות-מזרחיות וטכנולוגיית מחשב. אבל גם הוא לא הצליח לארוג את העוד, שלשמו ושלמענו התכנסנו, לתוך ההתרחשות המוזיקלית, אלא רק ב"עבדי זמן", השיר התשיעי (מתוך אחד עשר, כולל הדרן)!

שורה תחתונה: אנקרי זמרת גדולה, אך המעמד היה גדול עליה.

תור הזהב. אתי אנקרי במחווה לר` יהודה הלוי. פסטיבל העוד. תיאטרון ירושלים, 20 בנובמבר 2008