מחול - פותח קופה: שביל הבריחה

מתברר כי גם אם החסכונות הולכים פארש לאנשים עדיין יש זמן, תקציב ותעצומות נפש לבידור

בידור לשעת מיתון

הירידות בבורסה, השחיקה הכואבת בקרנות הפנסיה והגמל, המצב במשק, הכלכלה הלא יציבה והתחזיות הקודרות לגבי מיתון ואבטלה, כאילו לא נוגעים ולא שייכים לבידור הישראלי. פרוספריטי מטורף מציץ מכל פינה, תחום ועמוד מודעות. וזה עוד קודם ההצפה השנתית הצפויה בחנוכה, בעוד חודש מהיום (מה-21 בדצמבר), שמפציץ כתמיד בשלל מופעי ענק ומחזות-זמר אד-הוק, שיעסיקו את כל כוכבי הקופה לילדים ולמבוגרים, וגם את ההורים לילדים. גן עדן של שוטים? ספינת אשליות? בועה? לך תדע. בואו נגיד שזה אפטר-שוק של "אחרי החגים" וגם "הכן רכבך לחורף", שהרי הקיץ והמופעים הפתוחים כבר נסגרו סופית.

קחו את הבידור לשמו, ענף ההצחקות. דודו טופז מעלה מופע חדש, ששמו "טעם החיים" אולי עשוי ללמד ולאפיין. דב`לה גליקמן מנסה לראשונה את עצמו בסטנד-אפ, עם "מישהו מאחוריי" שהוא הומאז` לבדרן צרפתי, ממש כמו אבי קושניר שמחזיר את "להציל את איש המערות" אחרי פגרה ארוכה. והם מצטרפים למיקי קם עם "רגל פה, רגל שם", ולאלי יצפאן במופע בידור חדש, סולו ראשון. חנה לסלאו מככבת ב"האמא של הרווקה" וזאב רווח מושך כבר חודשים את "מזל שעשני אשה", ואפילו ננסי ברנדס מנסה את מזלו שוב עם "לא לזה התכוונתי...".

ואלה הם רק תגבורת, התמיכה והגיבוי - ואם תרצו, גם ההיסחפות - של הוותיקים, לסטנד-אפיאדה שמשתוללת כאן שנים, ומגיעה להתפוצצות גלקטית ממש בימים אלה. כולם עובדים בלי העין, ולכולם יש קהל, ברוך השם. שלום אסייג, יעקב כהן וישראל קטורזה; דרור קרן, נאור ציון, אדיר מילר ונדב אבוקסיס; רמי ורז, רועי לוי ורשף לוי; השלישייה הגברית "מה קשור" והצמד הנשי רותם אבוהב וענת מגן-שבו. גם "המבוגרים" יותר, כמו דורית פלד, דינה אור והד"ר צחי בן ציון, וגם "הקטנים" יותר כמו שחר חסון, אורי חזקיה, ארז שלום, ליטל שוורץ ורוני ששון, והסליחה עם כל מי שלא נימנה. ואם את כל אלה ראיתם ושמעתם, תמיד תוכלו להתחבר אל הדורות הבאים, שמתבשלים במקדשי ההצחקה התל אביביים - קאמל קומדי קלאב, ZOA קומדי בר (בית ציוני אמריקה) ו"אולמלא" (צוותא).

מה כל כך מצחיק כאן, לכל הרוחות? כל החסכונות לעת פרישה הולכים פארש, ולאנשים יש זמן, תקציב ותעצומות נפש לבידור. אין זאת כי אחת הדרכים היחידות וגם הבדוקות יותר לברוח מאימת המציאות - לאו דווקא כלכלית; גם מדינית, פוליטית ומוניציפלית - עוברת בשבילי ההומור.

אמנים להוטים להופיע

וגם מופעי מוזיקה פופולרית, שבהם לפחות יש היגיון: אותם אי אפשר להוריד או לצרוב, להעתיק או לגנוב. אותם אפשר לצרוך רק "חי", לייב על הבמה. ואת התקציב להם אפשר למצוא בחסכון העצום שבהוצאות על מוזיקה מוקלטת, שמסתבר הגיונית (וכלכלית) מהשיטות המגוונות להורדה ולצריבה. הפופ הישראלי חוגג. וזה לא חדש. אתה לא צריך להיות בארבי כפול (בתל אביב ובכפר סבא), זאפה מפוצל (בהרצליה ובתל אביב) וגם לא רדינג 3 או תיאטרון תמונע. אתה יכול להיות בית קפה, פאב, באר או מועדון - והגודל בכלל לא חשוב. בעצם, אתה יכול להיות גם מסעדה או מזנון למזון מהיר, ועדיין לארח אמנים להוטים להופיע. תור המבקשים ארוך, כשהביקוש כאן כפול - של המופיעים ושל הבאים לראותם.

ועובדים פה ממש בלי הכרה. כל יומיים-שלושה הפקה חדשה יוצאת לבמה. שלמה ארצי ויהודית רביץ מושכים מהקיץ, חוה אלברשטיין (כן, זאת ש"החרימה" אותנו שנים) ודויד ברוזה לא מפסיקים להופיע, גם אם בכל זאת לקחו בתווך איזו הפסקה להתרעננות. יהורם גאון חזר עם כל הכבוד, מתי כספי ושלמה גרוניך נפגשים שוב מאחורי הצלילים, וגם גלי עטרי ונורית גלרון חוזרות לנסות את צוותא, ועברי לידר, עידן רייכל ומירי מסיקה מרימים הפקות חדשות. ולא נשכח את הזרם המזרחי-ים-תיכוני המתעשת, שבעקבות מסעות הנצחון של שלומי שבת ואייל גולן בקופות הפתוחות, עורר לתחייה את ישי לוי ומאתגר גם את קובי פרץ (בינתיים - שלושה מופעים פתוחים במחצית הראשונה של ינואר). וכל אלה הם רק בנוסף לכל החברים, הוותיקים והחדשים, שמופיעים ערב-ערב כמעט, במועדונים השונים. אולי אין לנו כסף, אבל יש לנו מוזיקה נפלאה.

יעידו על כך, לדעתי, הביקורים הסקרניים של אמני רוק זרים, שפעם גיחה שלהם הייתה מושא לחגיגה תקשורתית ענקית והיום הם (לפחות חלקם) מבקרים כאן כמעשה טריוויאלי, של מה בכך, ולא מגיעים לפארק הירקון, איצטדיון רמת גן או להיכל נוקיה. יכולים להסתפק בהאנגר, בהיכל התרבות, בבארבי או בזאפה. כאילו היו משלנו. והיו תקופות שהשמות של השבועות האחרונים היו מכלכלים אותנו לאורך שנים. הנה הדוגמאות: "סגול כהה" ו"נחש לבן", "דם יזע ודמעות", ספיירו ג`ירה ומנהטן טרנספר, AIR, לורי אנדרסון (ולו ריד) וברט אנדרסון, רופוס ויינרייט, אלי קמפבל ורנדי ניומן, וגם פיטר האמיל ופול יאנג, ובקושי הגענו לינואר. אז מה? המצב הכלכלי גרוע? זה או שהם נעשו פתאום זולים (כי גם הם, נעבעכים, צריכים להתפרנס ממשהו, אחרי שגם הם מרגישים ירידה דרסטית במכירת תקליטים) או שלנו יש כסף מיותר? ואולי הם מוכנים לסבסד אותנו כדי ליהנות ממוזיקה שלנו (מאסף אבידן, דרך אחינעם ניני ועד דוד ד`אור)?

אני לא צוחק. מוזיקאי ג`אז ישראלים נחשבים ומוערכים בעולם וגם יצואני מוזיקת עולם שלנו, משכנעים - ביצירה ובהישגים, ללא צורך להשתמש במלים - יותר ויותר חברים וקולגות להגיע לכאן, למשש את הפלא, לראות את ערש הצמיחה ולתהות על קנקננו. חברה`, נהפכנו למעצמת-על במוזיקת עולם. ניני, ד`אור, אלברשטיין, רייכל ויסמין לוי, עושים למעננו, בשם התרבות הסינרגטית והאינטגרטיבית, הפתיחות והסובלנות הישראלית, שליחות דיפלומטית שלא תסולא בפז. גליקריה, מרסדס סוסה, פאנפייר צ`יקורליה, לוס פרגוואיות ושאאן ההודי, הם דוגמאות ציוריות. חפשו את האמת דווקא בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה - בפסטיבלי העוד, בפסטילדינו (סוף דצמבר), בסדרת "ג`אז פלוס" של המשכן האופרה (שנפתחה בסוף השבוע עם הפסנתרן אדריאן יאייס ושלישייתו מארחים את האקורדיוניסט הארגנטיני ראול ברבוזה בשילוב של ג`אז וטנגו) או בציון יום השנה ה-14 להסתלקותו של הרב המרקד, הרבי שלמה קרליבך (אמש ב"בנייני האומה" בירושלים).

נעזוב את הממשלה ואת הקהילה העסקית שלנו. מפליא ומתמיה איך זה שמשקיעים מן העולם מושכים את כספם מהבורסה בתל אביב, מבלי לנסות אותו בהשקעה (שמעבר לעידוד ולפילנתרופיה) ביצירה הישראלית. מה, אין להם עיניים בראש? אין להם שכל בין האזניים? רק לעשות מכות של ריביות ופערים בשערי מטבעות? לא רוצים להשקיע? שלא יעשו טובות. נסתדר לבד. כמו המחול והתיאטרון. עוד ירוצו אחרינו.