מתנת חסד
 
אלבום כפול חדש, "כשתחשכנה עיניי" שמו, מאגד בתוכו לראשונה את שירי חנוך לוין - שירים מתוך הצגות ופזמונים שיצאו לרדיו. נטיית הלב הובילה אותי ראשית לדיסק ובו שירים מתוך ההצגות. צלילי הפסנתר על במת העץ מעבירים צבע מוחשי כל כך עד שהאוזן כמעט ושומעת את חריקות הבמה, כשהחמלה הנוטפת ממילים כמו "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן, חייל שחור מכה חייל לבן. לא יחזור אבי, אבי לא יחזור, חייל לבן מכה חייל שחור, בכי בחדרים ובגנים שתיקה, המלך משחק עם המלכה. ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן, חייל שחור מכה חייל לבן, אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור, חייל לבן מכה חייל שחור" ("שחמט", מתוך המחזה "את ואני והמלחמה הבאה", מוזיקה אלכס כגן, בני נגרי, בביצוע  שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר, רמי פלג וגד קינר), מכה אותי עוד לפני שהכנתי את עצמי למהלומת לב שכזו.

וכך עולים וממשיכים תיקי דיין, ישראל גוריון, זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, אלברט כהן, רבקה גור ושחקנים נוספים, וקולותיהם השחקניים ממלאים את השירים ברבדים ובצבעים שרק הם יודעים להעניק, על רקע הפסקול הכל כך לויני, פסיפס שהיטיבו לייצר מלחינים שונים וביניהם אלכס כגן, בני נגרי, פולדי שצמן, זוהר לוי, שוש רייזמן, מיקי גבריאלוב, דן הנדלסמן ואורי וידיסלבסקי. 
 
הדיסק השני באלבום מאפשר לשמוע את שירי הרדיו שכתב לוין, ביניהם "מה אכפת לציפור" ("אחרית הימים"), "אני בדרכי למוסד הסגור" (זוהר לוי), "חייל של שוקולד" ("החלונות הגבוהים"), "בלדה לעליזה מזרחי" (אריק לביא) ו"בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" (יהודית רביץ), ולהיזכר בימים בהם המילה קיבלה את המקום המגיע לו גם מחוץ לאולמות והיכלות התיאטרון. שניהם יחד מוגשים למאזין כמתנת חסד שתחשוף את קצות העצבים שכבר כהו מאז נעלם מחיינו לוין והוא בן 56 בלבד.
 
"ההצגה דוחה את זה"
 
"הסיבה האמיתית לאוסף הזה היא בעצם התיעוד ההיסטורי הכל כך חשוב של המוזיקה והשירים מתוך המחזות", מספר ערן ליטוין, יוזם, מפיק ועורך האלבום, "וזה לאור העובדה שאף תיאטרון מסודר לא דאג להקליט את המחזות של חנוך, אף על פי שהמוזיקה מתוכם הייתה ממש שחקן ראשי. לא מדובר במחזות ורבליים בלבד. המוזיקה שם היא חלק מהעניין, היא הפסקול, ואף אחד לא הקליט".
 
אז מאיפה ההקלטות שהשגת לאלבום?
 
"או. העבודה הסיזיפית הייתה ללכת לכל המלחינים שעבדו עם חנוך או למשפחות שלהם כי חלקם כבר נפטרו, ולחפש בנרות הקלטות ישנות וסרטים ישנים שהמלחינים, במסגרת העבודה שלהם על המוזיקה, היו מקליטים בחזרות. למשל הקטע האחרון בדיסק השירים מתוך המחזות, שבו שומעים את חנוך עובד עם פולדי שצמן, שזה אחד הדברים הכי מרגשים שאפשר לדמיין בערך, זה מתוך קלטת שפולדי לקח הביתה אחרי שהוא עבד עם חנוך על המחזה `הזונה הגדולה מבבל`".
 
עד כמה היה מעורב לוין ביצירת המוזיקה למחזותיו?
 
"מא` ועד ת`. ומאוד מעניין לראות שכמעט בכל תקופה הוא בחר לעבוד עם מלחין אחר ולא נשאר עם אותו מלחין לאורך כל הזמן. היו כאלה שעבדו איתו יותר כמו פולדי שצמן או כמו אלכס כגן, אבל הוא ממש דאג לרענן את עניין המלחינים, וסיפרו לי שכשהמלחין היה משמיע לו את המוזיקה וחנוך לא היה אוהב את זה, הוא היה אומר, `ההצגה דוחה את זה`".
 
אז אפשר לאפיין דרך העבודה את הטעם המוזיקלי של לוין?
 
"זה מין מיקס כזה של נינו רוטה (המלחין הקבוע של סרטי פליני – ט.ג.), ושל ג`אז ישן, וחזנות, דברים שהוטמעו בו לאורך השנים, דברים שהוא אהב באופן אישי. הוא גם מאוד אהב את טום וייטס למשל, שהבן שלו הכיר לו, וכל הדברים האלה יצרו איזה פסקול חנוך לויני מובהק".
 
שאותי זה באמת הפליא, כי הקונוטציה הראשונה שעלתה לי למשמע דיסק שירי המחזות היא של ברכט-וייל, אלא שפה באמת מדובר במלחינים מתחלפים שהצליחו להישאר חלק מאותו פסיפס צלילי מובהק
 
"זה נכון. הוא החליף אמנם מלחינים אבל שימי לב שהם יצרו איזו טביעת אצבע מאוד אחידה וכולם עשו פסקול חנוך לויני, שזה ממש מדהים. וחשוב מאוד להדגיש שוב שהמוזיקה היא ממש שחקן ראשי במחזות של לוין, ויש לה תפקיד, בדרך כלל להעצים את הסצנה".
 
שתי תובנות לויניות
 
"מחר אקנה פסנתר הו, אהוביי שלי, מחר אקנה פסנתר, אלבש את שמלתי הלבנה, ובין ערביים, עם אור השמש השוקעת בשערי, אשב ואנגן לכם, הו, אהוביי שלי, מחר אקנה פסנתר...
את לא תקני פסנתר, הוא, אהובה שלי. את לא תקני פסנתר, את תלבשי תמיד אותה שמלה.
ובין ערביים, כשיעזבו אותך קרניים אחרונות חיוך עצוב יהיה לך הו, אהובה שלי, את לא תקני פסנתר."
 
(מתוך "יעקבי ולידנטל", מוזיקה אלכס כגן, בביצוע זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון)
 
עוד דבר שדי הכה בי זו החמלה שנובעת מהמילים של מי ששנים רבות הפחיד את מה שנקרא "העם"
 
"מהתחלה הייתה שם חמלה, ואנשים התנגדו לזה כי זה עבר את המחסומים שלהם, כי זה איים על הפחד האמיתי שלהם, של כולנו. ומי שלא ידע להתמודד עם זה צעק נגד זה, כמו ב`מלכת האמבטיה`. אנשים שצעקו נגד זה פחדו להסתכל לאמת בעיניים, ולראות דברים שמלווים אותנו עד היום, כמו שכרון הכוח, כמו ההיבריס של `אנחנו ננצח את הערבים המטומטמים`. דברים שנשארו בדיוק אותו דבר גם עד מלחמת לבנון השנייה".
 
לי באיזשהו מקום יש תחושה שלאורך השנים הוא נשאר באותו מקום ואנחנו אלה שזזנו לכיוונו. כלומר העם השתנה, לא הוא
 
"נכון. אני מרגיש שיש שתי תובנות לויניות, שתי פאזות עיקריות בכתיבה שלו: הפאזה האחת היא האנטי מלחמתית, התובנה של הצבא והכיבוש ומה זה עושה לצד הכובש ולא לצד הנכבש. כי תמיד מדברים על הצד החלש, שדופקים אותו והורגים לו את הילדים, והוא רצה להראות מה קורה לצד החזק, איך זה אוכל את הצד החזק מבפנים, כמה נזק גורם לנו הכיבוש בתור הכובשים, ובפאזה השנייה הוא מדבר על הפספוס בחיים. שזו תובנה שלא קשורה לצבא ולישראל אלא לפחד לפספס את החיים, לתת להם לעבור לידך ולא לתפוס אותם"
 
ובכל זאת, לוין נתפס כדמות מפחידה בקרב העם, גם אצלי בבית אני זוכרת שמחזות כמו "הזונה הגדולה מבבל" או "מלכת האמבטיה" הולידו תגובה נרתעת, אבל אותה אמא שלי שפחדה קצת ממה שייצג לוין, הרגישה את החובה להתייצב בהצגות שלו שנים רבות לאחר מכן. השינוי חל בנו
 
"בהתחלה, ככל שאנחנו קרובים יותר לשנת 67, ככה הסיכוי שלך להגיד משהו רע על המדינה קטן מאוד. אנחנו הכי טובים, אנחנו הכי צודקים ואנחנו יודעים יותר טוב מכולם. ואז חנוך בא ואמר שאנחנו לא יודעים כלום ואנחנו לא מבינים מה זה יעשה לנו. בשנת 68, ב`את ואני והמלחמה הבאה`. זאת הפעם הראשונה שהוא מעז, ומשם התחיל הבלגן. אחר כך היה את `קטשופ`, אחר כך `מלכת האמבטיה`, שזה השיא מבחינת תגובה. זה משהו שהעם לא יכול היה לסבול, איך בנאדם מעמיד לביקורת את כל הגנרלים. אנחנו לא יכולים לדמיין מה הצבא היה אז, והוא האיש היחיד שהעז להגיד על זה משהו, וזה גרר ביקורת נוראית כי אנשים מאוד פחדו.
 
"אני חושב שהתקשורת היא זו שעשתה לו דמוניזציה בהתחלה ואחר כך גם מאוד חיבקה אותו. עם הזמן אפשר היה לעכל אותו יותר בקלות, וזה נכון שעם הזמן העניין הפוליטי נרגע והוא עבר לדבר על דברים אחרים, אז זה כבר לא היה משהו נגד ישראל אלא משהו שמדבר על טבע האדם. הוא העז להגיד, ועוד בתיאטרון, דברים שאחרים לא העזו, דברים שלא מדברים עליהם, הוא ניפץ כל טאבו אפשרי, אבל זה נכון גם שהוא לא השתנה לאורך השנים. הוא העמיק באותו תחום שהעסיק אותו, מה שהפך אותו למחזאי בספרה עולמית. דברים שנכונים על טבע האדם נכונים פה ובסין ובצרפת ובכל מקום שיש בו אדם, באותה מידה".
 
סכין בלב
 
אתה עצמך הכרת אותו או שהיית צעיר מדי?
 
"אני ראיתי אותו פעם אחת כשהייתי ממש קטן והלכתי ל`הילד חולם` וראיתי אותו יושב על הספסלים ומסתכל על האנשים שיוצאים מההצגה, כדי לראות איך הם יוצאים, ואני זוכר שהסתכלתי עליו, רציתי לגשת, וככה התביישתי. הייתי אז ממש קטן".
 
ומה הצלחת ללמוד עליו כאדם מהאנשים שעבדו איתך על האלבום הזה?
 
"למדתי שהוא היה מאוד מקצוען במה שהוא עשה. דייקן באופן מפחיד ממש. הוא היה שולח שחקנים הביתה אם הם היו מאחרים בדקה, קפדן מאוד. והוא הלך לאורך ההצגה שלב אחרי שלב והיה בא לכל ההצגות ועומד מאחור ומסתכל ומעיר הערות. סוג של סטנדרט שאין פה כל כך , חייבים להגיד.
 
"נורא חשוב להגיד שהאלבום הזה הוא מתנה לאנשים, שאם הם רוצים להציף את הרגשות למעלה, למקומות הכי גבוהים וחשופים שלהם, זה הדבר. זו פשוט חוויה רגשית מטלטלת. זו חוויה אחרת של הקשבה, זה לשבת עם המילים ולקבל סכין בלב. זה לא ייאמן פשוט לגלות מה שמילים יכולות לעשות".

 
"כשתחשכנה עיניי" שירים ומוזיקה ממחזותיו של חנוך לוין, הד ארצי.