ההרכב של יוצאי "שבע" מגיש את המוזיקה הכי דתית שמותר בלבוש הכי חילוני שאפשר
עדיף משמע אוזניים
זו לא ממש הופעה. זה יותר מעשה פולחן. ואם יש משהו בגלי הרוק היהודי שמתנפצים אל חופי הפופ הישראלי בעת האחרונה, שנשאר קרוב ברוחו, באופיו ובביטויו למקורות המסורתיים של התפילה והפולחן, המוזיקה של "דיוואן הלב" היא הקרובה ביותר. ובמלים אחרות: המוזיקה הכי דתית שמותר בלבוש הכי חילוני שאפשר.
הרכב "דיוואן הלב" קיים כבר חמש שנים. הגרעין הקשה שלו הם המייסדים גיל רון שמע, חברי להקת "שבע", מפיק, מעבד, שליח ציבור ומנחה, נגן הגיטרות והעוד, ושותף בלחנים ובעיבודים, כשלצידם הזמרים ינון דרוויש, דביר כהן וליאת ציון. משלימים אותם הנגנים המקצוענים מארק אליהו (כלי פריטה - בגלמה וקמנצ`ה), ארז מונק (כלי הקשה אותנטיים ) ואמיר שאהסר (מגוון כלי נשיפה). פירוש השם, אליבא דגיל רון שמע, הוא מפגש, התכנסות לשם שירה, וההרכב מחדש מסורת של שירה עתיקה, פיוט ותפילה משותפים לחזן, למקהלה ולקהל.
כבר ההתחלה, כששמונת חברי ההרכב (במעמד החגיגי של השקת האלבום) יושבים (על שרפרפים) חזיתית, אחד לצד השני, כשפניהם אל הקהל, שוברת את כללי ההגשה המודרנית. להשוואה: "הברירה הטבעית", חלוצת דיוואן משנות השבעים, השתמשה בכלי נגינה מחושמלים ובקונבנציות הגשה רוקיות (למשל, עמידה מאחורי מיקרופונים). "דיוואן הלב" הם גירסה נומבונית (לפחות בהתחלה) של הסבה רגועה ונינוחה, לא אנרגטית, לביצוע המוזיקה שלה. הם (בעיקר האדון שמע) מקדימים דברי הסבר לקטעים (תפילות? שירים? פיוטים? ניגונים?), מזמינים את הקהל לשירה למן ההגה הראשון ולבסוף גוועים אל החשיכה ללא מחיאות כפיים, שהן אקט ששמור רק להתרגשות חריגה ויוצאת דופן. כמו התכוונו להגיד שבמה כמו בזאפה (או כל במת הופעות לגיטימית אחרת) אינה בהכרח הפודיום הראוי או הנחוץ לתפילה שלהם. הם יכולים להתפלל בכל חלל נתון, בעיקר כזה שלא מתקיימת בו החלוקה של במה-אולם.
גישה בלתי אמצעית זו שמורה מן הסתם למכרים ולמאמינים אדוקים ו-ותיקים, שכאלה לא חסרים ל"דיוואן הלב" במסעם בן חמש השנים. זר, מאזין מזדמן וצופה חדש, עשוי לא למצוא את עצמו בקונספט ועלול ללכת לאיבוד בים הקונבנציות השמורות לשותפים ותיקים. גם כי הקטעים, רובם ככולם הם תפילות ופיוטים שלוקטו ממקורות שונים, והופקעו על ידי "דיוואן הלב" מבתי הכנסת והיכלות התפילה בהם הם מושרים ונהגים, ויצאו אל המרחב החילוני, כבמין התרחשות שהיא ספק אנתרופולוגית, ספק תיירותית, בה המגישים והמאמינים מאוחדים בחיפוש אחר זהות, אמונה או התרגשות להיתלות בהן. כאילו השירה בציבור היא ביטוי להזדקקות לחוויה מלכדת ומאחדת, מתמסרת ומוכנה להיכבש.
זה משונה. כי הבסיס הוא תפילה, אבל ההתנהלות היא פולחנית, חוויה דתית במובן המחוּלָן של המלה. ההקשבה, ההתמסרות והזרימה עם השירים היא חוויה אקסטטית פולחנית, לא דתית - כי לא נשמרים כללי הקדושה (של תפילה בכיסוי ראש למשל) וגם כי האלוהים שנוכח שמרבים השירים והתפילות אינו האל הנורא והכל יכול, אלא כתובת ערטילאית לאמונה ולנחמה משותפות. וכאחד שמשתלם באפיקורסיות ומתמחה באתיאיסטיות אני מעדיף את הגישה האישית, ההומנית ואוהבת האדם, של שולי רנד, על פני הביחדנס הזה, חסר הזהות, של התפילה בציבור. דווקא הוא, הדתי, בניגוניו החילוניים, עושה זאת נכון יותר ומרגש יותר, מאשר "דיוואן הלב", שכאילו מתיימר לבוא אל התפילה מצד הלב, אבל לא נוגע אליי ולא נוגע לי.
אולי מפני שהאלבום המוקלט (בהפקתו המוזיקלית של משה דעבול) טוב לאין ערוך מההופעה. מגוון יותר, מאופיין יותר, מרגש יותר. קשוב יותר למאפיינים העדתיים של תפוצות ישראל מהן לקוחים הניגונים. ולא כהופעה, שלטעמי - למרות נוכחותם בהרכב של זמרים ממוצאים שונים - מעקרת ומעלימה את העגות והמבטאים, הריחות והצבעים, בעיבוד לשירת רבים כללית וחסרת ניואנס. אולי מפני שהדיסק יותר מדויק ונאמן והמופע פחות מדוקדק ומהודק, ואולי מפני שכל ההתכנסות הרוחנית הזאת נשמעת לי כפויה ומעושה, ומתוכננת בקור רוח ולא בשאר רוח.
בקיצור, לא נפלתי מהכיסא ולא נרעשתי מהמופע. מצטער. לא מצאתי את ההבטחה ולא את הסערה. גופי ונפשי נשארו מרוחקים ומנותקים. דיוואן הלב נראה לי מופע תיירותי, מלוקק ויחצ"ני מדי. היחיד שהאמנתי לו והתרגשתי ממנו היה אמיר שאהסר, שניגן מכל הלב ובמלוא הנשמה, וגם בשירתו ייצג נאמנה, בחיוניות ובאמת, את המאוואלים של מקורותיו. במיוחד מפני שניכר בו שאינו זמר ומכאן היופי בחום ובחיספוס שלו.
אתם רשאים לנסות את "דיוואן הלב" בהופעה. יכול להיות שתתרשמו ותרגישו אחרת. הידיעה שהדיסק מחכה בבית מנחמת. זה הוא ששווה כל אגורה. מיקרה קלאסי שבו עדיף משמע אוזניים על פני מראה עיניים.
דיוואן הלב בהופעה חגיגית. זאפה הרצליה. 24 בנובמבר 2008
30/11/2008
:תאריך יצירה
|