מחול - הביטו בבני אלסטר

צבי גורן מברך על העלאת המחזה האירי החשוב של פרנק מקגינס בבית צבי

מלחמות של דת ואמונה

אחת הסיבות לכך שאני אוהב לצפות בהצגות של בתי ספר למשחק היא ההזדמנות לראות מחזות מרתקים וחשובים שאין כמעט סיכוי שיועלו על בימות התיאטרונים המקצועיים שלנו. כזה הוא "הביטו בבני אלסטר צועדים לנהר הסום", מחזהו של פרנק מקגינס, מחזאי ומתרגם חשוב שהחל דרכו בתיאטרון האירי ועתה הוא מעמודי התווך של התיאטרון האנגלי.

המחזה מתאר קבוצה של שמונה חיילים אירים פרוטסטנטיים בחטיבת אלסטר של צבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה הנערכים ליציאה לקרב עקוב מדם נגד הגרמנים על נהר הסום שבצפון צרפת (המחזה מסתיים ביום שבו הם יוצאים לקרב). יותר ממיליון נפגעים היו בקרב הזה, כמחציתם בריטים, ובהם חיילי החטיבה הפרוטסטנטית שהתגייסו "להגן על המולדת". היום שבו החל הקרב הוא עד היום מועד כפול משמעות עבור האירים כי באותו תאריך, כשלוש מאות שנים לפני כן פרץ קרב היסטורי אירי אחר. ואצל האירים מלחמות זה עניין של דת ואמונה, של חופש ומולדת. עניין מוכר לנו, בוודאי.

אבל המחזה הזה, שהיה פריצת הדרך של מקגינס והוא נחשב ככזה גם ביחס לתיאטרון האירי של סוף המאה ה-20, הוא הרבה יותר מתיאור מרתק של חווייה צבאית. והוא גם מורכב יותר מכפי שיכולה לחשוף הצגת תיאטרון, אפילו הטובה והמשוכללת ביותר. הרמז לכך נמצא כבר במילה הראשונה של שם המחזה: OBSERVE. באנגלית יש למילה הזאת אוצר שלם של משמעויות, החל מ"ראו" וכלה ב"השגיחו" ו"לימדו". ערן ריקלין ששקד בהצלחה על תרגום המחזה הקשה והמיוחד הזה ועל כל השכבות הגנוזות בו בחר לתרגם את המילה האנגלית במילה העברית הביטו, שגם לה יש מטען לא קטן של משמעויות. ויש בה גם הזמנה, אם לא דרישה כמו במילה האנגלית, לנסות ולהבין.

לזכור את העתיד

העלילה מתנהלת כמבט לאחור, כזיכרון של איש ישיש ששרד את הקרב על הסום. הוא מחשיב גם את עצמו בין המתים, ומעלה באוב סיפורו את רוחותיהם, לחיות עמם עוד פעם לפני שימותו שוב. בשלוש התמונות הבאות מתקיים תהליך שבו הם מתקבצים באוהל אחד, ובה מתחיל מבחן הגבריות ומבחן הנאמנות לדגל של אלסטר. התמונה השנייה, המורכבת יותר, מציגה את החיילים כזוגות בארבעה אתרים שונים – שדה, אי, גשר תלוי וכנסייה חרבה. הדיאלוגים שלהם נשזרים זה בזה ויוצרים תמונה מיוחדת של פיתוח יחסים של תלות ואינטימיות גבריות-צבאיות, אנושיות ודתיות תוך כדי ההמתנה ליום פקודה. התמונה השלישית היא זו המוליכה אל הקרב, ובמהלכה משוחזר, בהיתול לכאורה, קרב היסטורי עתיק עוד יותר בין המלך ויליאם מאורנג` הפרוטסטנטי לג`יימס הקתולי. עבור האירים זהו יותר מקרב היסטורי – זהו הקרב שממשיך לזרום בעורקי השסע הממשיך להתקיים אצלם, גם לעת הזאת בצל הסכמי הפיוס האחרונים. המחזה מסתיים כאשר השמונה מתייצבים בחגור מלא מוכנים לפקודת ההסתערות.

הקושי הגדול בהצגת המחזה הזה הוא באיריות המוחלטת שלו, הרבה מעבר למה שהאוזן הזרה יכולה לקלוט ולפענח. פרשנויות רבות מייחסות למחזה את נבואתו של מקגינס על התאדות התנועה הלוחמנית של הפרוטסטנטים, אבל מעלתו הגדולה של המחזה היא דווקא באוניברסליות של האחווה - הן האחווה המיידית הנוצרת בין החיילים והן, ובעיקר, האיחוי הפוליטי שפרנק מקגינס מבקש להשיג כעתיד של עמו.

מכאן משמעותה של מילת המפתח בשם המחזה: לראות, להבין, להטמיע, לפעול ומכאן גם הפוליטיות האוניברסלית האקטואלית של המחזה. ואם רק נרצה – זו הסיבה למה צריך להציג את המחזה הזה כאן. הסיבה הזו הוגדרה בדיוק מושלם על ידי אירי אחר, שימוס דין, במאמר בשם "לזכור את העתיד" שכתב שנתיים לפני מחזהו של מקגינס: “נהיה עבדי ההיסטוריה אם נתעקש על כך שהיא הנמקת העתיד שיכול היה להיות לנו אבל לא יהיה. אם נשתחרר מזה יהיה לנו סיכוי לצפות לעתיד, לא לזכור אותו". אם כך - OBSERVE במשמעות של צפייה שיש בה גם ציפייה ותקווה לעתיד טוב יותר.

משחקי אהבה, לאומנות ודת

ברור כי לא כל השכבות האלה יכולות להיחשף על הבמה הקטנה של אולם אלי ליאון בבית צבי, למרות שבכללו המחזה מוצג בבימוי רגיש, קצבי ונבון של גיל ויינברג.

ויינברג הבין שהמערבולת האירית די זרה לנו וצמצם את ההתייחסות המורכבת אליה, כשם שהבין כי בתנאי ההפקה הוא צריך להדגיש דווקא את האנושי שבדמויות ואת הריאליזם של מערכות היחסים, ואת תהליך ההתגבשות מיחידים לקבוצה. עם זאת הוא היטיב למצות את המבנה הכללי הנע על ציר כפול של דמות אחת – קנת פיפר. אנו פוגשים אותו תחילה כאיש הזקן, בגילומו השקט של דניאל מושס, המעלה את רוחות חבריו אל הבמה ואחר כך ובה בעת גם כחייל צעיר המלווה אותם אל סופם, ואל "מותו" שלו במותם.

ויינברג שמר נכון על מעמדו המרכזי של פיפר הצעיר – ובעיקר על כך שהוא צפה את מותו שלו בקרב. גופו אמנם שרד את הקרב אבל המשך חייו הוא גם מותו הנמשך. את התפקיד הזה מגלם ברגישות מיוחדת יובל טננבאום, שיש לו יכולת ביטוי פרחחי, אוסקר וויילדי, מוחצן וגם עיצוב דק ועדין של נפש רוטטת, אם מפחד ואם מאהבה אל חברו הקרוב ביותר, קרייג דיוויד, שאותו מגלם בפשטות בהירה מוטי סוויסה.

הצמד השני שאנו פוגשים הם ג`ון מילן וויליאם. מילן, בעיצוב חד וגברי של אמיר שורש, מתפתח ומגיע לשיא על הגשר התלוי שבו הוא למעשה מתמודד עם פחדיו שלו במסווה של עידוד חברו ויליאם. את האחרון מגלם ברק חודריאן בתנועה רחבה ופתוחה שהולכת ונסגרת ומתכווצת אל הפחד המצמית על אותו גשר תלוי. הידידות בין שניהם, מילדות, היא הדבק החזק, של הקשר הגברי ביניהם. זאת לעומת כוח הלאומנות שמחבר בין ג`ורג`, המגולם בבוטות הולמת על ידי חנן סוויסה, ובין נט, שליאור בן שושן מיטיב לעצבו בתנועה רחבה. שניהם יודעים לרכך את עצמם ולחשוף משהו אישי יותר ככל שמתקרב מועד ההסתערות.

הצמד האחרון ואולי המורכב יותר מבחינה דרמטית היא זו של הכומר שאמונתו פשטה רגל – במשחק נקי וברור של רשף שדדי – ושל הצעיר בחבורה, מרטין, שגיא עקיבא מצליח לעצב בשכנוע רב את המעבר שלו מהתלהבות נעורים לצאת לקרב ללהט דתי, ואפילו קתולי, של אמונה בהשגחה העליונה.

ניב מנור עיצב תפאורה מורכבת מאוד, שיש בה מפשטות האוהל, דרך הגשר התלוי ועד לחפירה הגדולה שמתוכה ייצאו השמונה אל מותם. יעקב סליב האיר כל תמונה באור המדויק שלה, ויפה ביותר היה המעבר אל שחרו של יום הקרב.

"הביטו בבני אלסטר צועדים לנהר הסום" איננה הצגה מושלמת. הקיצורים השונים ודאי מקשים על הבמאי ועל השחקנים, אך אלה מתמודדים עם אחד המחזות המקוריים והקשים ביותר שבית צבי העז להעלות ברפרטואר המגוון שלו.