מזרמון-גולדמן לסמינר הקיבוצים
 
הבמאי הצעיר שי פיטובסקי (32)  סיים לפני פחות  משנה את מסלול הבימוי וההוראה בסמינר הקיבוצים וכבר מונה למנהל להקת הצעירים של הבימה  שתחל לעבוד באוגוסט הקרוב. מינוי כזה אינו קורה סתם כך. ההצגה שביים  בשנת הסטאז` שלו בסמינר עם תלמידי המשחק שנה מתחתיו "ביאטריצ`ה" (וגם "גריניץ`" שכתב וביים וקדמה לה) הכתה גלים  בקהיליית התיאטרון – לא רק אצל המבקרים והקהל שצפה בה באולם הצנוע של סמינר הקיבוצים אלא  גם בקרב מנהלי התיאטראות.
 
מי שראה את  העיבוד שיצרו פיטובסקי ושחקניו לספר הילדים של נחום גוטמן (שעולה שוב בחנוכה – לא כדאי להחמיץ) לא ישכח במהרה את ההצגה. הדמויות והסצינות מעוצבות בחן גרוטסקי מושלם אך מדויק, השפה הבימתית רבת המצאות ועם זאת קומוניקטיבית להפליא. זה תיאטרון  במיטבו - רענן , בוהק מענג.
 
בינתיים, עד שתחל העבודה עם קבוצת הצעירים בהבימה, עולה בצוותא בימים אלה הפקה נוספת של פיטובסקי,"התקלה". ראשיתה של ההצגה, שהיא עיבוד לנובלה של פרידריך דירנמט, בתרגיל בסמינר הקיבוצים ומשתתפים בה ארבעה מבוגרי הסמינר ששיחקו גם ב"ביאטריצ`ה" - יובל שלומוביץ, לאה גלפנשטיין, הראל מוראד ואייל רדושיצקי שאליהם מצטרף השחקן יואב היימן. הזדמנות לטעום מנה נוספת מסגנונו הייחודי של הבמאי .
 
מפתיע לגלות שפיטובסקי  הגיע לעולם התיאטרון רק אחרי קריירה בעולם הפרסום, שם עבד כמנהל קריאייטיב במשרד זרמון גולדמן עד לפני כמה שנים. את המעבר הדרמטי מתאר פיטובסקי בצניעות מאופקת "זו דרך  ארוכה. התחלתי ממקום של כתיבה וחשבתי להתפרנס מזה והלכתי ללמוד קופירייטינג לראות אם זה מתאים לי. ואז התחלתי לעבוד כקופירייטר ומשם דברים התחילו להתגלגל.
 
"שם למדתי על תהליך היצירה. אמנם זה תהליך של פרסומת אבל אלה תהליכים של חשיבה, רעיונות קונספטים איך לוקחים משהו מרעיון ועד לביצוע, איך עובדים עם יוצרים אחרים  - מוזיקאים, בימאים מעצבים. כמנהל קריאייטיב צריך לדעת לג`נגל בין כל המרכיבים האלה ואחר כך בתיאטרון  כבר היו לי את היסודות של לקחת משהו משלב הטקסט,  מרעיון ולהעביר אותו לבמה. אבל היה לי חסר כמובן הקטע של התיאטרון והלכתי ללמוד  שנה במרכז לכתיבת דרמה  ולפני ארבע שנים ירדתי למשרה מצומצמת במשרד והלכתי ללמוד לימודים  מלאים בימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים".   
  
לברוא עולם בקו

את "ביאטריצ`ה" העלה כאמור  פיטובסקי עם תלמידי המשחק  בשנה הרביעית ללימודיו. חודשיים וחצי בלבד נדרשו להם להרים את ההפקה שנדמה שכל תנועת אצבע מחושבת באופן שיתאים ביותר לדמות ולסיטואציה
 
"את העיבוד עשיתי מראש והעבודה בשבועות הראשונים הוקדשה להשתוללות ולחיפוש כשכל פעם מחפשים משהו אחר - פעם את הדמויות, פעם את הצבע והריח של העולם הזה,  מנסים לברוא עולם וכל פעם מנסים להחליט מה מתאים לעולם שלנו ומה לא מתאים. זה חיפוש של דמויות וחיפוש של שפה  למשל אחד הדברים היה השימוש בקו (אמצעי בימתי מרכזי בהצגה הוא שימוש  בסרטים הנשלפים כמו רצועות של כלב, היוצרים עולם ומלואו- ה. א.)  ומה שהוביל לדבר הזה הוא הפשטות של לברוא עולם בקו אצל גוטמן.  בדקנו את  התהליכים  של הדמויות המרכזיות של ביאטריצ`ה ואת היחס בינם לבין החברה מההתחלה ועד הסוף ואחרי כמה שבועות שבהם בודקים את הדברים המרכזיים עוברים לבנייה של תמונות שלכל סצינה ותמונה בסיפור מנסים למצוא פרשנות בימתית שהיא לא ריאליסטית אחד לאחד".
 
"התקלה" מתבסס על נובלה של פרידריך דירנמט  מ-1956 (יצא בתרגומים שונים בעברית האחרון – בהוצאת גוונים בתרגום רות בונדי). "זה פשוט סיפור מבריק  וברגע שקראתי אותו הבנתי שיש שם חומר מעולה" אומר פיטובסקי. "הדמויות הן של חבורת זקנים, משפטנים לשעבר שיצאו לפנסיה ובכל ערב נפגשים ומשחקים בבית משפט. כשמישהו מגיע ללון אצלם הם עושים לו משפט  ומזמינים אותו להיות הנאשם.  הם משחקים את המשחק בדרך שלהם זה לא פורמלי ותוך כדי ארוחת שחיתות הם שותים יינות וצוחקים ונהנים כמו ילדים שכל היצרים שלהם פתאום יוצאים החוצה והכל הופך להיות תחרותי. וכל הזמן יש ספק, גם בספר וניסינו להעביר את זה גם בהצגה –אם המשפט הוא אמיתי  או לא – אם יש גם גזר דין מוות ועונש מוות או שזה רק משחק. על הגבול הזה זה עובד כל הזמן עד הסוף המפתיע.
 
"הסגנון קצת דומה לביאטריצ`ה בהצגה הזו הבמה ריקה לגמרי והשחקנים יוצרים עם הגוף שלהם את המקומות והדימויים. זה תיאטרון פיזי מאוד גרוטסקי ויש דברים מאוד פרועים".  
 
נוצרת בארץ מין נישה של תיאטרון פיזי שמייצג אותה למשל בית הספר תיאטרון הגוף
 
"בעולם זו נישה ישנה שצצה כבר בשנות השבעים וגם בארץ יש הפקות גדולות מדי פעם שמתעסקות בזה  אבל כנראה שיש צמא לתיאטרון שהוא מעבר לסט של סלון ושחקנים שיושבים ומדברים על מערכת היחסים שלהם.  עשיתי דברים אחרים שלא היו בסגנון הזה ואז גיליתי אותו. שמעתי ריאיון של היצ`קוק שדיבר על קולנוע עכשווי  (לתקופתו) לעומת הסרטים שהוא עושה הוא אומר שאישה עומדת במטבח ושוטפת כלים ואז מגיע בעלה ואומר לה `בואי נלך היום לסרט` והיא עוזבת את הכלים, מארגנת בייביסיטר, הם לוקחים מונית בגשם ומגיעים לקולנוע  וקונים כרטיס ונכנסים לאולם וצופים בסרט שרואים בו אישה עומדת  במטבח ושוטפת כלים..  אז אפשר להשתמש בדימוי הזה גם להצגות  מהסוג הזה".
 
אבל למרות השימוש בטכניקות של תיאטרון פיזי עדיין יש אצלך היצמדות לטקסט
 
"כן. כל הדימויים וכל המהלך - הכל יוצא מהטקסט. אתה יושב ואתה עוקב אחרי הסיפור על עבודה על היחסים והתפתחות מאוד מוקפדת וביחד עם זה אתה מקבל איזה עולם ויזואלי צבעוני אז זה שילוב בשל שני הדברים ביחד".
 
ממי אתה מושפע בעצם, בארץ  ובעולם?
 
"יש הרבה קבוצות של תיאטרון פיזי  למשל תיאטר דה קומפליסיטה  - קבוצה בריטית,  של שחקנים בוגרי ז`אק לקוק שמנהיג סיימון מקברני, שעושה תיאטרון פיזי ועובדת עם מחזות וחומרים שהם כותבים אבל זה לא ממש מופשט. גם סטיבן ברקוף שעושה תיאטרון פיזי שנקרא פנטומימה לבנה ועובד עם חומרים . אן בוגראט   יוצרת אמריקאית מניו יורק שגם יש לה מרכז שהיא מלמדת מתודה על עבודה דרך הגוף . בארץ - רות קנר, רנה ירושלמי , מיקי גורביץ` והחאן".
 
"לתיאטרון באים כדי לראות עולם אחר"
 
אם נחזור  ל"התקלה" - איך זה לעבוד שוב עם אותו צוות?
 
"זה כיף  כי כבר יש שפה  משותפת. ארבעה שחקנים מהסמינר והחמישי הוא השחקן יואב היימן מתיאטרון החאן, שכבר עבדתי אתו בקריאה בפסטיבל פוליטי בתיאטרון הבימה. הוא  השתלב מעולה גם כי  הדמות שלו היא יחסית הדמות הריאליסטית וזה בסדר שהיא שונה מהשאר כי  הוא מגיע  מבחוץ לתוך העולם שלהם ככה שזה שירת טוב את הדינמיקה  של הזר שהגיע כמו בסיפור עצמו".   
 
גם ב"התקלה" כמו ב"ביאטריצ`ה" אתה מלהק נשים לתפקידי גברים, זה מכוון?
 
"לפעמים זה במקרה -  צריך שחקן ואין ויש מישהי שאתה רוצה שהיא תעשה את התפקיד ופתאום זה מתחבר וזה גם מאוד תיאטרלי- כל שחקן שעושה משהו שהוא רחוק מעצמו זה מעניין הרבה יותר כי יש איזה מתח בינו לבין הדמות. בשביל זה באים לדעתי לתיאטרון  - לראות עולם אחר.   השחקניות מאוד התלהבו מזה.  אורית נורי שעושה בביאטריצ`ה את הדמויות של החמור ושל נשיא צרפת ושל השיכור ההומלס אמרה לי בדיעבד שקלעתי בול עם הדמות שלה.  היא התאימה לה היא אוהבת אותה והוציאה משהו מתוכה.
"בהתחלה כשחילקנו את הדמויות  לא כולם אהבו את מה שקיבלו אבל בדיעבד אף אחד לא היה מוותר על הדמות שלו. זה ברגע שהופכים את הדמויות למשהו ספציפי השחקן נהנה לעשות את הדמות הזאת, זה כבר לא משנה אם יש לה פחות טקסט או יותר טקסט".
 
העבודה שאתה מתאר עם להקת שחקנים משפיעה רק על התהליך או גם על  מה שעובר לקהל?
 
"זה מוסיף עניין, זה עוד רובד שמתווסף להצגה  שמעשיר את התבשיל הזה. ככל שתהליך יותר עשיר ואתה מגלה יותר דברים, חוקר, נהנה יותר, מגיע לעומקים וזה מה שהקהל חווה. הקהל לא חווה את התוצאה אלא את מה שהושקע בדבר. זה כמו ההבדל בין מרק אינסטנט משקית, שיכול להיות טעים, לבין מרק שסבתא מפרס עבדה עליו יומיים והלכה וקטפה לבד את הירקות ובישלה. אתה אוכל את כל החוויה הזו, את כל מה שהשקיעו בזה  אז זה גם יותר טעים.  פשוט מרגישים את זה. ככל שמשקיעים יותר זה עובר לקהל".  

"התקלה" תעלה ביום שישי, 5 בדצמבר ב- 21:00 בצוותא תל-אביב.