אמני ענק בנפטלין
 
האמת? קשה להאמין, ברגעים מסוימים כאשר חבריה תופסים ראש ומשתוללים,  שמדובר בלהקה בת 39. בקטעים אחרים שעון החול האכזרי מתקתק והמציאות גוברת על הנוסטלגיה. עדיין יש לתת כבוד למנהיג (והאיש הדינמי ביותר בהרכב) טים האוזר, שהקים אותה ב-1969  ואז הקים אותה מחדש ב-1972.
 
בתחילת דרכה הייתה זו להקת גא`ז השרה קטעי סולו הכתובים לכלים כסקסופון או חצוצרה. את הקטע המוכר ביותר שלהם , Birdland, שאלה הלהקה מהרכב הפיוז`ן הטוב ביותר אי פעם- "תחזית מזג האוויר", והביצוע שלה נוגן הרבה יותר מהביצוע המקורי. הלהקה הרחיבה את קבוצות ההתייחסות שלה- מג`אז לקטעי R&B, גוספל, מחזמרים, מוזיקה ברזילאית אך שמרה על הגישה התזמורית לפיה ארבעת חברי ההרכב הם בעצם רביעיית סקסופונים בתזמור ג`אזי. יש ללהקה כמה נקודות ישראליות: אהר`לה קמינסקי היה מראשוני מתופפיה , ירוסלב יעקובוביץ` היה המנהל המוזיקלי שלה, והוא הוריש את הכבוד לקלידן ירון גרשובסקי שהופיע גם הערב (סוגר מעגל של 29 שנים).
 
המופע החל באיחור של 30 דקות (למה? בלבונטין 7 הייתי במופע ג`אז שהחל באיחור של 5 דקות בלבד) ותחילתו דווקא לא בישרה טובות. הסאונד של התזמורת (המאוד מגובש לכשעצמו) האפיל על הזמרים ואילץ אותם להתאמץ וזה לא דבר קל בהיכל התרבות הענק. הפתיחה בDroodling  של הוראס סילבר , עם אותם תנועות ועיבודים שלא השתנו במשך השנים, הייתה צפויה מדי וכמוה בהמשך,שירים כגון "טיסקט א טאסקט" של אלה פיצג`רלד,Route66 של גלן מילר ו- Joy Spring של קליפורד בראון.
 
חובבי הלהקה קיבלו בשמחה את החומר המוכר, אך כאשר אין מספיק חשמל באוויר העיניים  נודדות אל הסממנים החיצוניים- העמדה, לבוש, תנועה על הבמה ופינויה לסולנים -וכל אלו, לצערי,לא נראו טוב ונגעו בגבולות הנוסטלגיה המיותרת. אבל אז החל, לאט לאט הקסם הווקאלי. טים האוזר הוותיק שר את "מיתרי הלב" של מילט ג`קסון, שיר רומנטי ועדין ללא גינונים ותנועות מיותרות והלב יצא אליו.
 
אלן פול, בקטע הסולו שלו גילה שהוא בן של חזן ושחקנית בתיאטרוני היידיש של ניו יורק, ולכן שר שיר מאופרטה יידישאית. השיר כולל את  המנגינה הידועה בשם "שבוע טוב" (אליהו הנביא) המושמעת ברשת ב` מייד בתום "שירים ושערים" במוצאי שבת. אלן פול התגלה כתערובת של  כליזמר חזן וג`אזיסט והתברר  כי בתוך כל אחד מחברי הלהקה מסתתר סולן מאוד מיוחד המחכה להזדמנות לפרוץ. ואחרי הסולו- קטע ללא תזמורת, א-קאפלה בסגנון הדו-ואפ של שנות החמישים היה הקטע הטוב ביותר בתכנית.
 
בינתיים נפתרה בעיית הבאלאנס, אך עדיין התקשיתי לשמוע את המלים. כידוע כל קטע (למעט מספר קטן של שירי פופ ושירים לטיניים) בנוי על העיקרון של לקיחת קטע אינסטרומנטלי מפורסם, כתיבה והתאמה של טקסט  הקשור לתוכן השיר (בעיקר על ידי התמלילן הגדול של הג`אז ג`ון הנדריקס) ופרישתו לקולות בסגנון של ביג בנד. הפורמט הזה התיישן, לדעתי, המלים לא נתפשות, השואו גובר על התוכן. יוצאים מן הכלל היו שני קטעים שנרחיב עליהם את הדיבור: קטע של מיילס דייוויס מהאלבום "טוטו" המוקדש ללוחם החופש דזמונד טוטו שבוצע במיומנות מופלאה כאשר הגברים שרים את תפקיד הבס והקטע הידוע ביותר  שלהם Birdland אשר בו הטקסטורה שנוצרה – שלוש שכבות של קול ומעליהם הפסנתר המצוין של גרשובסקי והתופים- מסבירה כיצד יכולה קבוצה קולית להתחרות בהרכב הכלי ולעלות עליו. שני הקטעים שייכים, אין צורך לומר, לסגנון הפיוז`ן.
 
סגנונות הרוק`נרול, הפיוז`ן, והסווינג הפראי שאינו תלוי במלים מצעירים את הלהקה וסוחפים את הקהל. אשר לעיבודים המבליטים את השליטה בטקסט ולהטוטי הלשון-לדעתי זמנם עבר ודווקא הם תופסים את רוב הזמן.ולמרות כל מה שכתבתי- כדאי לראות ולשמוע את מנהטן טרנספר כי בסך הכל הם אמני ענק, מקצוענים מהשורה הראשונה-רק חבל שהם סוחבים כל כך הרבה נפטלין.
 
מנהטן טרנספר: טים האוזר  אלן פול,  שריל בנטין , ג`ניס סייגל ותזמורת (בס, גיטרה, תופים, קלידים), 3 בדצמבר, היכל התרבות תל אביב.

לרכישת כרטיסים באתר הבמה!