התנועה הגדולה היא אסופה של תנועות פרטיות

החידוש הראשון של יצירת המחול "טוקיו תפוזים" היא בהיותה של להקה חדשה, להקת המחול תל אביב, שהוקמה על בסיס להקת דה דה דאנס של עמית גולדנברג ויערה דולב. הם גם שני מייסדי הלהקה החדשה, שהחלה לפעול לאחרונה במרכז ביכורי העתים בתל אביב, והם גם מנהליה, ויוצריה הראשונים. אליהם הצטרפו יוצרים אחרים מהשורה הראשונה של המחול ורקדנים שסוף סוף יש להם בית.
 
החדשה השנייה, הטובה, היא יצירת הביכורים של הלהקה החדשה "טוקיו תפוזים" שהועלתה בבכורה עולמית במרכז סוזן דלל, בין הסיבוב הראשון של "הרמת מסך" לסיבוב השני של המפעל הזה. ניתן כמובן לתמוה על צירוף המועדים, או על ההפרדה בין אלה לאלה, אך מדובר במותרות שלא ממש חשובות לבחינת היצירה החדשה הזאת.
 
את ההשראה ליצירה נתן אחד ממעברי החצייה המפורסמים והסואנים בעולם שאינו אלה צומת או רשת של חמישה מעברי חצייה, וכאשר ניתן האות מתרחשת בהם תנועה של מאסה אנושית, שנראית כאוטית בעיני המתבונן בה – וגם למי שבתוכה אם רק יעיף מבט חטוף על  סביבותיו.  אבל בחינה מדוקדקת יותר של המתרחש תגלה כי התנועה הגדולה היא למעשה אסופה של תנועות פרטיות מאוד, כל יחיד במאסה והתבנית האישית שלו, כל חוצה במעבר נע על פי קוד פנימי ותבנית עצמאית. האינסטינקט האישי והרצון האישי והרגש הפרטי הם שיוצרים תבנית, שהיא הדי.אן.איי של התנועה האינדיבידואלית. וגם כשנדמה כי יש דמיון, והקבוצה מתפקדת כקבוצה, גם אז ניכרת המאסה הקטנה ביותר, זו של היחיד.
 
מבחינה זו הכוריאוגרפיה של עמית גולדנברג ויערה דולב, כולל קטע דואט שיצר עבורם מיכאל גטמן, מצליחה לתת תרגום, חופשי ככל שייראה, לתמונה הגדולה שנתנה את השראתה. ברור כי שישה רקדנים בלבד, ועוד על במה גדולה, אינם יכולים לייצג את המאות או האלפים של אותה רשת. הכוריאוגרפיה איננה מנסה כלל לעשות זאת, וכשאני משתמש במילה "תרגום" כוונתי היא לניסיון לאתר מבנה גנטי תנועתי של כל אחד מהשישה, ולנסות ליצור מהם בכל זאת משהו העונה לשם "קבוצה".
 
זה לא עניין של מה בכך. יש רגעים מרתקים שבהם מצטלבים הרעיונות הכוריאוגרפים האישיים, ואיכויות הביצוע המוקפד של שניהם ושל ארבעת שותפיהם – מיכאל גטמן, אלעד לבנת, רוני ננר (שרקדה למרות פציעתה יומיים לפני ההופעה) ונועה רוזנטל, ויש רגעים שבהם יחיד או זוג משתלטים על הבמה, או שהשאר מתרחקים מהם. זה קורה על רקע פסקול מרתק של אהד פישוף, שחיבר מיצירות שונות ומגוונות ומתחומי מוזיקה נבדלים ושונים. במידה רבה פסקול זה הוא הנשמה של הרשת, ואפילו הביטוי המהותי של המאסה הנרמזת.
 
עם זאת, עדיין לא נפתרה ביצירה הזאת שאלת התקשורת, בתוכה וממנה אל הקהל. כאילו בכוונה מתקיים נתק פנימי רגשי. מדגישים זאת קטעי הדואט, של עמית ויערה, או של נועה ואלעד, שבהם דווקא נוצר המתח הזה, או כמה מקטעי סולו, או נוכחות בולטת, ומובלטת מלכתחילה, כמו זו של מיכאל גטמן, החודר כסוי ראש מפינתו הרחוקה ומתמקם בתוך לב הקבוצה. אלה רגעים קצרים, חולפים, אולי מהר מדי, ומה שחסר לי במיוחד זה מגע קל של הומור, או רוח שטות. שהרי גם לרצינות הגמורה יש גבול איפה שהוא.
 
מעלתה הגדולה של היצירה הזאת היא במרקם האנושי המיוחד שנוצר מצירוף השישייה למכלול אחד. אני מאמין כי בהמשך, ואחרי עבודה נוספת עליה, “טוקיו תפוזים" תהיה יצירת מחול שנשמח לשוב לראות אותה.