חג הרייטינג (1)
 
המאבק הפומבי והמיוחצ"ן של תנועת הגרילה העממית "אנטי האח הגדול", שהגיע השבוע לשיאו בעצרת המחאה "למען תרבות אחרת", הוא מהתלה דון קישוטית. כאילו יש בכוחם של כמה עשרות (או כמה היו שם בדיוק בשלישי בלילה ברחבת מוזיאון תל אביב) ושל נציגיהם בתקשורת, במוסדות התרבות ובמסדרונות הממש, לשנות משהו ולהשפיע.
 
עם כל הצער והכאב- ובימים של שלטון ללא מיצרים של האח הגדול, עמיתיו ופליטיו, הצער והכאב גדולים - נגמרו ימי הפוליטרוקיות (ואפילו יענקל`ה מנדל, יו"ר אמ"י  צריך להפנים) בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. נגמר הסיפור של יד מכוונת או אחראית מלמעלה. זו רק גחמה, משאלת לב, שאיפה בלתי ניתנת למימוש ולהגשמה. הלמעלה הזה הוא תבנית ריקה. הרייטינג מולך והרייטינג מעצב את התרבות הנוכחית, נרצה או לא נרצה (תזכירו לנו, למשל, איך מוכרים היום ספרים ואיך מתגמלים את הסופרים).
 
קל להתאגד פתאום, אמנים ושחקנים נחשבים, למלחמת חורמה בתעשיית ההבלים והפיתויים הטלוויזיוניים. אבל גם השימוש - הציני והבוטה למדיי, לטעמי - בדיוקנות, בשמות ובציטוטים של כוכבי במה ומסך מקומיים, הוא מאותה משפחה. רייטינגי בתכלית, ומשרת אינטרסים עסקיים כאלה ואחרים. ואיזה נחמדים ויפי-נפש הם הקובלים והמתלוננים, שמצאו את זכייני הטלוויזיה ואת תוכניות הריאליטי "אשמים" במצבם. הם (וגם הרגולטור) אך לא המשבר הכלכלי העולמי ומצב התעסוקה והאבטלה המקומי, והשפעתם המתמשכת - כבר כמה עשורים ולא רק בחודשים האחרונים - על הרגלי היציאה ותרבות הפנאי של הישראלי.
 
ומה הם מפעלי המנויים וסדרות תיאטרון בהיכל תרבות אם לא רייטינג, עדריות, השחתה ורדידות? אל תיתממו ותתחסדו. ומה אשם בובליל המסכן, שעשיתם אותו דורבן, סליחה קורבן. וכמו שאני, כעתונאי פרינט (במיל.), נאלץ לעשות התאמות לשינויים והתמורות בתעשיית התקשורת והעיתונות, כך גם  התחומים האחרים משתנים, ואנשי מקצוע (גם בתחומי התרבות והאמנות) חייבים להתאים את עצמם (כי לא ייתכן שהכל סביב ישתנה, ורק הם, בהיכלי השן, ירצו להמשיך כאילו כלום). לא להרים ידיים כמובן או לוותר ללא מאבק, אבל לא להתבכיין או ליילל, כי בהרבה מובנים זה אבוד, בלתי ניתן לתיקון ובטח לא להחזיר לאחור.
 
כשקמים אנשים לדבר בשם התרבות הם עושים זאת ממרום גילם ונסיונם, ובשם הצרכן אותו למדו להכיר וסייעו לעצב במהלך שנות היצירה שלהם. אך לא בשם הצרכן החדש, הצעיר, שעולם המושגים, התוכן, הגירויים והפיתויים שלו, שונה בתכלית. וספק אם הוא מוכן שידברו בשמו. הוא יקבע את העתיד שלו, כמו שאנחנו עיצבנו את ההווה שלנו. ואם נכשלנו, שלא במתכוון, מן הסתם גם הוא ייכשל. וזה המקום להניף אצבע מאשימה כלפי מערכת החינוך כולה, שאשמה בבורות ובאלימות, בגסות ובהתבהמות, בתרבות הנהיגה כבצריכת הטלוויזיה, אך גם אל עצמנו. כי אם אנחנו לא היינו אדישים, ודאגנו כל אחד לעצמו ולדל"ת אמותיו, והזנחנו את הדאגה המשותפת, ואפשרנו לפוליטיקאים נחותים ונמוכים להשתלט על חיינו ולנווט אותם, אל מי בעצם אנו באים בטענות? אל טחנות הרוח או תחנות הצדק (או להיפך)?
 
בהיעדר מנהיגים בשיעור קומה, כאלה שיוכלו לוותר על החיים שלהם לטובת הקהילה והאומה, לא יהיה יותר טוב. זה המקום לחזור על אמרתו של הנשיא ג`ון קנדי: אל תשאל מה המדינה (והחברה, תוספת שלי) שלך עושה בשבילך, אלא מה אתה עושה בשביל המדינה (והחברה) שלך. ותסכימו שזה נדיב ואצילי לדבר יפה וגבוה, אבל כמה  מנותק ומרוחק (ומתבטא במספרים אפסיים, אם לשפוט לפי מספר משתתפי ה"עצרת"). ולמרבה הצער והאבסורד, רק חברות טוטליטריות ואנטי-דמוקרטיות בעליל, יכולות להכתיב ערכים לאזרחיהם ולחייב אותם מה לראות ואיזו תרבות לצרוך. החופש לבחור, מסתבר במיקרה הזה לפחות, הוא קללה דמוקרטית וסכנת נפשות.
 
ושלא תהיה טעות: כולנו רוצים תרבות אחרת. אבל היא נוצרת, לא מוכתבת. בטח לא בכתבות בעיתון או בנאומי כיכרות. והיא תיקח את הזמן שלה. זה מה שיש ואין דרך אחרת. 

מובן שלא צריך לגלות אדישות לגבי מילוי החובות של זכייני הטלוויזיה המסחרית לגבי הדרמה המקורית, ככתוב בתנאי הזיכיון שלהם. אם כי לטעמי, הדרישה הרגולטורית הזאת מיותרת. שטלוויזיה מסחרית תנהג כמסחרית ותלמד כל כוחה, יכולתה, השפעתה וגם המוניטין הערכי שלה ממעשיה היא.  והיא לא אחראית לתרבות, ואותה לא נכון להכריח לסוגה גבוהה.
 
את החובה הזאת, לתרבות, לאמנות, לערכיות, לדרמה מקורית ולעידודה, צריך להטיל על הערוצים ציבוריים, ואותם צריך לחזק, בצעדים נבונים ולא בכפיה. על ערוצים ציבוריים אפשר להטיל אחריות, לא על מסחריים.
 
חג 3 הדתות  
 
הנה, למשל, אפרופו תרבות וערכים. השבוע שמחנו לשמוע שעיריית תל אביב פתאום נזכרה, אחרי 60 שנות מדינה, שיש בתחום השיפוט שלה שלוש דתות (לפחות). עיריית חיפה חוגגת בדצמבר את החג של החגים כבר שנים, במשך ארבעה סופי שבוע רצופים, עכשיו גם בתל אביב נזכרו שבתחומה חיים לא רק יהודים, אלא גם ערבים ואפילו נוצרים. ושבמיקרה, כאילו זה לא קרה עד היום, חג הקורבן, חג המולד וחג החנוכה, מסתופפים-מצטופפים תחת אותה קורת גג של השנה.
 
ועכשיו יעשו מזה "חג שלוש הדתות", ויקדישו לזה אפילו חמש שעות, בצהרי שבת של ה-27 בדצמבר. חמש שעות לשלוש דתות? איזה יופי. אל תחמיצו. אז יהיו אירועים, במות ודוכנים, תהלוכות ותזמורות ומופעים, סדנאות, יריד וליצנים. הכל ביפו כמובן. לא להיפך חלילה. שהרי אנחנו, הישראלים-היהודים, יודעים היטב מה זה חג הקורבן, ולא ראוי שנארח את שכנינו בחנוכה שלנו. הם גם לא צריכים. הם למדו על גבורת המכבים והחשמונאים בבית הספר ובחנוכה הם אוהדים את היוונים ולא את מכבי תל אביב בכדורסל...
 
ואם בתל אביב - עיר ללא הפסקה ועם תשוקה עזה לסובלנות דתית ולאומנית - נמצא סוף-סוף חיבור דחוק בין יהודים, ערבים ונוצרים (מזל גדול באמת שהעלייה הרוסית לימדה אותנו איך נראה מקרוב חג המולד. הוא לא מפחיד ונורא כמו שחשבנו. סנטה קלאוס יכול להיות בנאדם חביב ולא נושך, ומסורת חלוקת מתנות בחג יכולה להיות עניין משפחתי מלכד ומלבב), עכשיו התור של ירושלים. כלומר, הסכנה הגדולה שאורבת לפתח היא, שבכל הארץ הקטנה הזאת עוד יחגגו שבוע אחד בשנה (לפחות) את חג שלוש הדתות. ווי, ווי, ווי. זה עוד יכול להרוס את התרבות שלנו.
 
חג הרייטינג (2)
 
ובכל ההמולה הזאת, של טלוויזיה ועדות (פרידמנים ובובלילים, שוחרי תרבות ומסניפי רייטינג) וחגים של גדולים ודתות, שכחנו שחנוכה הוא חג הרייטינג של הילדים, לא חשוב עדה, גיל ומוצא. אם כי, דווקא שובו לזירה של השחקן שנעדר יותר מעשרים שנה, פסטיבל שירי הילדים, נדמה שהחזיר לחנוכה הילה של תרבותיות וכמו טען-שדרג את הפקות חנוכה הנוכחי בערכים מוספים.
 
הרייטינג עדיין משתולל בחנוכה. ההפקות, גדולות כקטנות, עשו מאמצים כבירים להתהדר בכוכבים גדולים ובשמות מוכרים. ובכל זאת התחושה היא שההתכוונות היא יותר אמנותית-ערכית מבעבר, לספק משהו נוסף לקחת הביתה ולא רק חבילת כוכבים להתפאר ולהתמוסס. ההתקוטטות בין הפסטיגל (עם דגש על שואו טלוויזיוני-קולנועי נוצץ בהיכל הספורט בחיפה ובמרכז הירידים בתל אביב) לפסטיבל (שינסה לשחזר את תהילת העבר ושירי הילדים בהיכל התרבות בתל אביב) הולידה גם את "מותק של פסטיבל" (עם נבחרת כוכבי ילדים מובהקים במרכז הקונגרסים בחיפה ובהיכל נוקיה בתל אביב) וגם הבטיחה תעסוקה, לפחות בשמונת ימי החג, לכל מי שהוא משהו בזירת הילדים.
 
אך גם ההפקות שמסביב, מחזות-זמר של קבע ומיוזיקלס אד-הוק, יצאו נשכרים מה עניין (אם כי לא ברור בשלב זה מה מצבם בקופה ובמכירה המוקדמת). "אוליבר" במשכן לאמנויות הבמה מעוטר בכוכבי תיאטרון על אמת ומצויד כבר בביקורות מחמיאות, כשגם האחרים "עליסה בארץ הפלאות", דרך "בילבי בת גרב" ועד "אי המטמון", מבלי לדלג על פנטזי קידס, טררם קידס ואפילו "הרשל`ה בחלם", מחזמר יהודי קומי לכל המשפחה, ינסו להגיד משהו על הישראליות הנוכחית ולהיבנות ממנה.
 
השאלה הגדולה והמסקרנת באמת היא מה יקרה רגע אחרי החג. איך ישפיע המשבר הכלכלי על הבידור בכלל ועל בידור לילדים בפרט? אם הוא לא הושפע או נפגע כבר.