מחול - רוצה עוד קולנוע

דורית לב ארי בשיחה על תפקידה הגדול הראשון בקולנוע ב"הכל מתחיל בים" של איתן גרין

המשפחה בתפקיד הראשי

למרות שלל הניסיון שצברה בעבודות תיאטרון וטלוויזיה, לשחקנית דורית לב ארי, 38, אין יותר מדי קרדיטים בזכות השתתפות בסרטי קולנוע. "עשיתי פיצ`ר אחד בתפקיד שהוא אמנם לא ראשי, אבל יחסית די גדול. זה היה מזמן והוא לא כל כך הצליח. הסרט נקרא “אין שמות על הדלתות” (96`), וביים אותו נדב לויתן", היא מזכירה. "זה היה הדבר הראשון שעשיתי מייד כשסיימתי את הלימודים, ומאז באמת על המסך הגדול לצערי הרב לא עשיתי כלום עד עכשיו, ונקווה שהתפקיד הנוכחי גם לא יהיה האחרון".

התפקיד הנוכחי הוא של דינה, הדמות הנשית הראשית בסרטו החדש של איתן גרין, "הכול מתחיל בים". " אני חושבת שהתפקיד המרכזי יותר הוא של הילד, או שהמשפחה כולה היא בתפקיד הראשי", היא מתנסחת בניסיון לדייק. "האם הייתי בלחץ מכובד האחריות שרבצה על כתפיי, של גילום הדמות? התשובה היא לא. דווקא שמחתי שזה תפקיד שיש בו איזה אורך נשימה ושהוא עם בשר ושיש מה לשחק. זה בעיקר מה שהעסיק אותי. מאוד נהניתי לעשות פיצ`ר ולעבוד עם איתן".

הסרט מציג בשלוש תמונות את קורותיה של משפחה ישראלית טיפוסית מאשקלון, המורכבת מהאב יהודה (יובל סגל), האם דינה (לב ארי) וילד. בתמונה הראשונה בני משפחת גולדשטיין מגיעים לחוף הים עם בנם אודי (יונתן אלסטר) בן ה-6 והסב נח (אריה מוסקונה). איכשהו הבילוי המשפחתי על חוף כמעט מסתיים באסון, וממחיש שקשה לצפות את הנולד ואפילו במציאות היומיומית השגרתית, המוות עלול להפוך לפתע לחלק בלתי נפרד מהחיים. בתמונה השנייה הבן אודי (רון יגרמן) כבר על סף גיל ההתבגרות, ובעת טיול גיבוש כיתתי הוא מתפתה למשובות נעורים ותעלולים שעולים לו ביוקר ושוב מוכיחים שבין החיים למוות מפריד קו דק, כמעט בלתי נראה. בתמונה השלישית בני המשפחה משתקעים בביתם החדש והמרווח, לשם עברו בעת שדינה נמצאת בהריון מתקדם, והכל מכוון לקראת הרחבת המשפחה. ובעוד האב והאם מצפים בהתרגשות ללידה המיוחלת ומתכננים את החיים שלאחריה, אודי נחשף לריגושים ראשונים של יחסי בנים-בנות. בסרט משחקים גם צחי גראד, דני שטג, אשר צרפתי, אילנית בן יעקוב ועוד.

"הטקסט הפך אותי לשלו"

הסרט מסוגנן ומיוחד מעבר לסיפור הפשוט לכאורה שטמון בו. קיבלת הנחיות מיוחדות מהבמאי?

"אני חושבת שזה משהו שהוא תוצאה. במהלך העשייה אולי הייתי מודעת אליו קצת, בעקבות קריאת התסריט, אבל לא היה לי מושג עד כמה העוצמה של זה תהיה חזקה כמו שזה התקבל בסוף. חשתי בתסריט את הסגנון, הפיוט, המיוחדות, אבל אתה לא מתעסק בזה ואומר לעצמך איך אני אשחק את זה עכשיו פיוטי או מעודן. אחד היתרונות של איתן והאופן שהוא הדריך את השחקנים, זה שהיה מאוד ברור איך צריך לשחק. דווקא הכתיבה מאוד ריאליסטית ומדויקת. מה שכן, יש משהו בשפה של איתן, בטקסט, שהוא אחר קצת. אחד הכלים הכי חשובים לי כשחקנית הוא הטקסט והצורך להפוך אותו לשלי. אבל פה הרגשתי הרבה פעמים שהטקסט הופך אותי לשלו. הייתי מודעת לשפה המיוחדת של הסרט, שלטקסט יש עוצמה משלו שמכתיבה לי הרבה דברים. מעבר לזה, הדברים היו ברורים ומאוד ריאליסטיים. איתן ביקש ממני להשתדל שהדמות לא תהיה חמוצה מדי, כי דינה היא אישה שבטונים גסים יותר עלולה גם להישמע נודניקית ונרגנת, וזה הוא לא רצה שיהיה. ההנחיה בגדול הייתה לעדן".

מכך ניתן להסיק שלא היה מקום לאלתורים על הסט, בכל הקשור לטקסטים.

"נכון. איתן מאוד מקפיד על הטקסטים, אפילו על הפסיקים. זה מאוד חשוב לו".

איך את ויובל וסגל בניתם את דינמיקת היחסים הטעונה לעתים בין דינה ויהודה?

"היה לנו מזל שהצלחנו לייצר את החיבור הזה. אחרי צילומי הסרט יצא לי לעבוד איתו גם בתיאטרון, אבל בסרט זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו כשחקנים. הכרתי אותו מהחיים אבל לא עבדנו יחד לפני כן. האתגר היה באמת לייצר באינסטנט אינטימיות, שלא תיראה אינסטנט, אלא באמת אינטימיות של בני זוג ביחד שמאוד אוהבים, עם כל המורכבות של המשפחה. אני לא יודעת בדיוק אם לייחס את זה למזל, או ליכולת שלנו כשחקנים, או לעובדה שאיתן בחר בנו. זה מזל, כי זה לא תמיד קורה. עובדה שזה קרה והדבר שימח אותי מאוד כשראיתי על המסך שזה עובד. היה תענוג לעבוד עם יובל".

"מה שעשיתי הרגיש לי אמין"

לב ארי הייתה נשואה במשך יותר משש שנים לשחקן עמי סמולרצ`יק, ולפני כשבע שנים הם התגרשו. בשנתיים האחרונות יש לה בן זוג חדש, מעצב פנים ששמו מוטי ולשניים ילד, ארי, בן חמישה חודשים וחצי. היא לא חושבת שיש קשר ישיר בין האופן שבו נבנתה מערכת היחסים שלה עם סגל בסרט, לבין חוויותיה בתחום הזוגי בחייה, אם כי לא שוללת זיקה מסוימת בין השניים. "כשחקנית, תמיד כשאני מגיעה לעבוד, אני מביאה את המטען הרגשי שלי", היא אומרת. "בסרט הדברים היו מאוד מדויקים וברורים בכל הקשור לאיך לשחק. לא הייתי צריכה לשחק את דורית לב ארי במערכת יחסים קודמת. אבל תמיד כשחקנית, השק שמגיע איתי הוא סך כל החוויות הרגשיות והתפיסה לי ביחס אליהן. מבחינה זו אני מאמינה שבכל תפקיד שלי יש אותי ואת החוויות שלי, קשרים קודמים וכאלה. הדבר היחיד שאני יכולה לשאוב ממנו הוא מהחוויות הרגשיות שלי".

העבודה מול ילדים-שחקנים מורכבת יותר?

"שני הילדים, יונתן אלסטר ורון יגרמן, היו פרטנרים מצוינים. רק שעם רון היו לי שתי תמונות, ואילו יונתן מופיע רק בתמונה הראשונה. שניהם שחקנים מאוד טובים. אני מוצאת שאצל ילדים, גם אם הם לא משחקים לפעמים כל כך טוב, יש הרבה כנות, ואותי כשחקנית זה נורא מדליק, שואב ומרים - כשיש משהו כזה ראשוני, נקי. שניהם ילדים מקסימים ועם רון, שהוא יותר גדול, היה כיף לעבוד. הוא ילד אינטליגנטי, בעל חוש הומור ומוכשר".

שיחקת בסרט אם בהריון ולאחר מכן חווית את זה בחיים האמיתיים

"קשה לומר שהסרט היה הכנה לדבר האמיתי, מה גם שזו סיטואציה אחרת לגמרי ובחיים זה לא היה כזה דרמטי. אבל היה בזה משהו מוזר, כי שיחקתי אם שהבת שלה נמצאת בפגייה ושנתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בפגייה אמיתית. כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה הייתי בחודש השביעי וזו הייתה חוויה משונה. חששתי קצת מהסצנות האלה, כי לא הייתי בהריון קודם לכן ולא היה לי מושג איך זה באמת מרגיש. ואז כשצפיתי, פחדתי שמא עשיתי פדיחות, אבל מה שראיתי שעשיתי הרגיש לי אמין ונרגעתי".

"אין על פיצ`רים – זה מרגש בצורה בלתי רגילה"

עשית כמה סדרות טלוויזיה. יש איזה הבדל מהותי בין העבודה בקולנוע לעומת הטלוויזיה?

"יש הבדל מהותי מאוד בין שני המדיומים האלה. עשיתי בטלוויזיה בין היתר את `בנות בראון`, שזו סדרה מושקעת, ואת `המקום` ו`מיכאלה`, שאלה סדרות אולפן. אלה עולמות שונים לגמרי, מכל הבחינות: תקציבים, שעות שמוקדשות לסצנות והעומק שלהן. שני הז`אנרים אמנם מופקים ומבוצעים מול מצלמה, אבל למעשה אין הרבה קשר ביניהם".

ועכשיו, אחרי שחווית את הקולנוע בגדול, יש לך העדפה?

"גם לפני כן הייתה לי העדפה, אבל לצערי זו לא רק בחירה שלי. ברור שאין על פיצ`רים. זה מרגש בצורה בלתי רגילה, מדגיש את היכולות שלך כשחקן, את העבודה המשותפת עם עוד אנשים ובעצם את היצירה האמנותית, בעיקר בסרטים כאלה, בעלי מימד אמנותי. זה מאוד מסעיר מבחינתי לעשות דברים כאלה. אני מאחלת לעצמי הרבה תפקידים נוספים בקולנוע, כמה שיותר גדולים וכמה שיותר מעניינים".

הטלנובלה "מיכאלה" נראית כמו נטע זר ברשימת הקרדיטים שלך.

"לפני שעשיתי טלנובלה, לא הייתי מהשחקניות שאומרות `לעולם לא אעשה טלנובלה`. אמרתי אולי החיים פעם יביאו אותי, והם אכן הביאו אותי. מקבץ סיבות הביאו לכך, אבל לא התביישתי בזה לרגע. עשיתי את זה, טעמתי מזה והרווחתי את הכסף שמרוויחים מזה. זה היה בשלב מאוד מסוים בחיים שלי. בדיעבד, אני מאוד אשתדל שלא לעשות יותר טלנובלות, למרות שאני לא מתיימרת לדעת מה יהיה. אחרי הכל זה המקצוע שלי, ובמידה ולא אקבל תפקידים ראשיים בפיצ`רים כמו שאני מקווה ומאמינה שמגיע לי אולי, יכול להיות שכדי להתפרנס אצטרך לעשות דברים שאני פחות חושבת שהם אמנותיים או איכותיים. אבל אני מקווה שלא. הספיקה לי פעם אחת".

"אני חיה את חיי והדמות שלי שם על המסך"

עד עתה היא התבטאה הכי הרבה בתיאטרון, מאז סיימה את לימודיה ב"ניסן נתיב" ב-1994. רשימת הקרדיטים שלה על הבמה כוללת, בין היתר, את "בשם האהבה", "החברות הכי טובות", "כטוב בעיניכם", "טובים השניים", "צייד המכשפות", "הכפר", "טרטיף", "שלוש אחיות", "אדם בן כלב", "בשפל", "רוזנקרנץ וגילדשטרן מתים", "אנה קרנינה" ועוד ועוד.

"אני מאוד אוהבת לשחק בתיאטרון", היא מודה. "זו חוויה אחרת לחלוטין, בעיניי לא פחות כייפית. אבל זה לא שהתכוננתי דווקא לשם. קיבלתי איכשהו יותר עבודה בתיאטרון. אני שמחה מאוד שאני מקבלת גם וגם, אבל במה זו אנרגיה אחרת לגמרי. זה מין פסטיבל, צריך לשחק יותר גדול ולהביא אנרגיות כדי להגיע לקהל שיושב בשורה רחוקה. זה משהו אחר. יש משהו חם בתיאטרון והפידבק הוא מיידי ואינטימי. חוויה מאוד חושנית בעיניי. בקולנוע אתה עובד עם המצלמה, ואתה יכול לשחק הכי קטן והכי מרומז. אלה אנרגיות אחרות לגמרי. החוויה הזו שאני יושבת בבית כעת ואנשים הולכים וקונים כרטיסים כדי לראות אותי, זה משהו שחדש לי לחלוטין. אני מכירה את הדבר המיידי הזה שאני על הבמה ואנשים רואים אותי, או שמשודר משהו בהשתתפותי בטלוויזיה ואני יודעת ויכולה בו-זמנית לצפות בזה. אבל פה זה יומיות, כרטיסים. אני חיה את חיי והדמות שלי שם על המסך. יש בזה משהו מדליק".

יצא לך גם שהפרויקט הקולנועי הגדול הראשון שלך הוא יותר ארט-האוס מאשר סרט בידורי.

"אני נורא גאה להיות חלק מהפרויקט הזה ומאוד אוהבת את הסרט. הוא מרגש אותי. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי אני לא מדברת על עצמי אלא על היצירה של איתן. ומאוד מתאים לי ונעים לי שזה מהסוג הזה. אני מרגישה שזה יותר הבית שלי מאשר `מיכאלה`, ואני שמחה לחזור למשבצת הזו, של האיכותיים. זו השפה שלי, אני באמת מחוברת לזה. יש בזה משהו שאני מתרגשת ממנו".

יש משהו גנטי שמשך אותך לתיאטרון בעקבות אביך (השחקן שמעון לב ארי)?

"התיאטרון היה חלק מהילדות שלי, חלק שהקסים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי השתתף בזמנו ב`ניקוי ראש` ודברים אחרים, אבל הבמה הייתה משהו שהגניב אותי כשהייתי ילדה קטנה. וכנראה גם הגנטיקה קצת עזרה. הייתי מהילדים האלה שמדי פעם הסתובבו מאחורי הקלעים, לא יום-יום. אבא שלי כמעט לא שיחק בתיאטרון הממוסד, אלא בהפקות עצמאיות ובילדות שלי הייתה לו הצגת יחיד על וינסנט ואן גוך, ובכל הזדמנות הייתי מצטרפת אליו לנסיעות. היה מרתק לראות איך לפני כל הצגה הוא מסרק את השיער אחורה, והיה לו זקן ג`ינג`י, ופתאום העיניים שלו היו נעשות אחרות. הוא היה מתחלף לי כזה מול העיניים ואז הייתי הולכת לשבת בקהל ורואה אותו משם. אלה חוויות ילדות מאוד חזקות. לכן מגיל מאוד צעיר החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אבל לא היית ילדה-שחקנית כבר מגיל אפס?

"לא ממש. שיחקתי פעם אחת בגיל 10 ב`מחכים לגודו` עם אבא שלי, את דמות הנער, וזו הייתה חוויה מדהימה. אבל מעבר לזה נראה לי שאבא שלי קצת בלם את זה. אם זה היה תלוי בי בטח הייתי הולכת לכל מיני פסטיבלים שהיו אז. הרצון היה אבל העובדה שלא הגעתי לזה נובעת מכך שלא עודדו אותי יותר מדי, גם אם לא אסרו עליי. אני זוכרת שפעם אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללכת לאודישנים לבחינות לפסטיבל, שזה מה שהיה כשהייתי ילדה. הוא אמר לי: בואי נעשה חזרות ממש קשות שנה, ואז תלכי בשנה הבאה. הוא ידע עם מי יש לו עסק. מייד זנחתי את הרעיון והסתפקתי בלשיר למיקרופון בבית".