צבי גורן ברשימה שנייה מעכו על ארבע הצגות שנוגעות בשיגעון אישי ורעיוני
"מסיק" – האישה ונקמת הדם
העשייה התיאטרונית במגזר הערבי יוצגה בעכו בהצגה "מסיק" מאת נהד בשיר, בבימויו של מוניר בכרי ובכיכובה של סלאווה נקרה, בהפקה מסקרנת מאוד של אל-סראיה, התיאטרון הערבי-עברי ביפו. למרבה הצער ההצגה שהייתה בערבית לא לוותה בתרגום לעברית, ותחתיו נמסר דף עם תקציר העלילה שלא ממש היה יכול לסייע להבנת הנאמר והמתרחש, ואלמלא קריאה מוקדמת בתרגום המלא של המחזה לא הייתי יודע שההצגה, טובה ומרשימה כשלעצמה, הרחיקה עצמה במידה רבה מהכתוב.
עלילת המחזה מספרת על שלוש נשים החיות ללא גברים בבית הנטוע בין עצי זית עתיקים, שבהצגה מייצג אותם עץ צעיר בודד. הגבר היחיד במשפחה הוא אמל החי בעיר הגדולה ואמו מבקשת להחזירו באמצעות שידוך כפול – אחותו רוצה להתחתן ואבי החתן מסכים בתנאי שאמל יישא לאישה את אחות החתן. אמל מסרב אך מבטיח לבוא למחרת כאשר אמו מבשרת לו שהסבתא התמוטטה "כרגע" ומתה. במחזה הכתוב נדרש הבמאי להבהיר כי מכאן ואילך כל מה שיתרחש עד לתמונה האחרונה הוא חלום של אמל, וכל כולו אילוזיה. אבל בהצגה זה נמהל לחלוטין, והסימנים לכך שלא מדובר בהתרחשות מציאותית מטושטשים, ואפילו בדף המתאר את מהלך ההצגה נעלם כליל הפרט החשוב הזה.
יוצא שהמתרחש בהצגה מתקבל כמשהו מציאותי גם למי ששולט בשפה הערבית. גם הבימוי של בכרי מדגיש זאת, ומעמיד במרכז את הטירוף של הסבתא ש"יולדת" בובה, ונאבקת עם כלתה על האמת של מות בנה – אם מ"התחשמלות" כטענתה, או בעקבות רצח, כטענת האלמנה. כך עוסק המחזה באמצעות הטירוף בשאלות נוקבות של מעמד האישה וכוחה, נקמת הדם, והמסורת של כבוד המשפחה. שפת המחזה ועיסוקו מזכירים מאוד את מחזות הנשים של לורקה.
כל האמור לעיל נכתב תחת השפעת משחקה של סלאווה נקרה, הנושאת על כתפיה בתפקיד כמעט מונולוגי, את עול הטירוף. היא יוצרת דמות מרתקת, ובכוח משחקה היא גם מצליחה להעביר למי שאינו דובר ערבית כמה רעיונות של המחזה. מרשימה גם רובה בלאל כאמו של אמל, שאותו משחק בחן רב המחבר נהד בשיר. את ההצגה מלווה מוזיקה מרשימה שהלחין ומבצע עידן טולדנו, בסיועה של הזמרת הנפלאה תרז סולימאן. מג`דלה ח`ורי עיצבה את חלל הבמה והתלבושות, וזיו וולושין עיצב את התאורה האקספרסיוניסטית.
"המשוגעות של יפו" – משפט צדק להון ולשלטון
ההפקה של הגרסה הישראלית-יפואית למחזה "המשוגעת משיו" מאת ז`ן ג`ירודו הצרפתי, היא גם הלהיט של הפסטיבל הנוכחי - כל הכרטיסים נמכרו עוד לפני שהועלה בפעם הראשונה, וכפי שהתברר, לא בכדי. המחזה המקורי שנכתב ב- 1943 מספר על רוזנת שמארגנת "משפט" כנגד כל מה שמביע כוח דורסני בחברה. המחזה אמנם נכתב בימי הכיבוש הנאצי אך לא עסק בו, וגם הצד הרעיוני שבו לא היה נגוע במרקסיזם. הוא נכתב יותר כסאטירה רומנטית.
את הגרסה היפואית עיבדו השחקניות חוה אורטמן ויעל נביא יחד עם הבמאי רועי נווה, ובה הסיפור מתרחש בשכונה הגובלת בשוק של יפו. שלוש קבצניות "משוגעות" וקבצן אובדני אחד, חוברים יחד כנגד השלטון המבקש לפנותם מהבתים המטים לפול שבהם הם מתגוררים. עשרות צווי פינוי מגיעים סוף סוף לרגע האמת של הדחפורים המתקרבים ובאים להרוס. אבל לפני שיגיעו הארבעה מקיימים "משפט צדק" כנגד אילי ההון והשלטון האחראים למציאות הבלתי נסבלת של הקיום בשולי אדרתם, של בני אדם נרמסים המבקשים לשמור על כבוד עצמי, ובעיקר על רוחם החופשית. הרוח הזאת היא גם השיגעון של שלוש הנשים, כל אחת והמומחיות המוטרפת שלה.
רועי נווה ביים הצגה מצחיקה ומרתקת שמצליחה להעביר את כל המסרים הגלויים והסמויים, ואפילו את המרכיב הרומנטי שנותר מהמקור הצרפתי. חוה אורטמן כמשוגעת המרכזית שבביתה מתרחש הכל יוצרת דמות אצילית מאוד ב"רוחניות" המיוחדת שלה ובגישתה ה"`ריאליסטית" לחברותיה, והמציאותית למצוקתו של ידידה הקרוב. את זה מגלם ערן בוהם, המרגש מאוד בחלקה השני של ההצגה. גליה ישי מקסימה כמשוגעת עם כלב דמיוני, ויעל נביא גונבת את ההצגה כמשוגעת הצעירה שמעלה רוחות רפאים ולא יודעת מימינה ושמאלה מה קורה לה. הארבעה נפלאים בעיצוב רקמות היחסים ביניהם, והם מוליכים בחיוניות את המחזה "שלהם" אל שיאו הדרמטי.
מי שסייעה להצלחת ההצגה היא אלה כהן שהפכה אולם גדול בכלא עכו לדירה עמוסה בכל טוב, שוק פשפשים לכל דבר, והרבה מעבר לכך. אורן לוטנברג קישט במוזיקה טובה ואורי רובינשטיין עיצב תאורה נהדרת. זאת הצגה שחייבת להימשך, אם רק יימצא לה הלופט המתאים, וביפו.
"הניה פקלמן" – האונס הציוני
מחזהו של בן אבנר הכט נוצר בהשראת סיפור חייה של הניה פקלמן, ילידת רומניה, 1903, שעלתה לארץ בצעירותה, כאידיאליסטית סוציאליסטית ופמיניסטית, כתבה ספר "חיי פועלת בארץ ישראל" שהוציאה לאור בכוחות עצמה (ולאחרונה שב ופורסם), ונכשלה במאבקה לממש את רעיונותיה. במהלך המאבק הזה נאנסה, הרתה ואיבדה את הבת שנולדה לה, אך התאוששה, נישאה וילדה בת אחרת. אלא שאירועי העבר הרחיקו מעליה את ראשי ההסתדרות, שראו בה נטל מוסרי ורעיוני, עד כי בינואר 1940 התאבדה באולם בית הקולנוע של כיכר דיזנגוף.
המחזה וההצגה שבן אבנר בהט ביים אינם ממוקדים, ורק בחלק האחרון ממש מצליחים לעבור את מחסום המלל ולגעת ברגש ובכאב, ובעיקר בזכות משחקה המצוין של ורד שוורץ בתפקיד הניה. עודד זהבי כתב מוזיקה טובה, ליאת בן שושן עיצבה תלבושות טובות, ומירב סדלינסקי עיצבה את חלל הבמה הפשוט ואבזרים – ובראשם מכונת שכפול "גסטטנר" שנעלמה מחיינו – ואת התאורה.
"חומוס, צ`יפס, סלט" – שגעון התיאטרון
אחת מאבני החן הזוהרות של הפסטיבל היא ההצגה "חומוס, צ`יפס, סלט" - יצירתם של אביגיל רובין ויואב ברתל שלא התקבלה למסגרת התחרות בפסטיבל, אך הגיעה אליו כהצגה אורחת במסגרת המכסה של מרכז תיאטרון עכו של מוני יוסף וסמדר יערון, שמתחילים בקרוב את כהונתם כמנהלים האמנותיים הבאים של הפסטיבל.
ההצגה הזאת כבר רצה ומוצגת בעכו וביפו, בתיאטרון הערבי-עברי, וצוברת תאוצה ראויה. עליה, על הרעיונות המרתקים בה, המתרחשים במסעדה ועוסקים בדרך סטירית מבריקה בפסטיבל ובתיאטרון, ועל הביצוע המושלם שלה אכתוב ברשימה נפרדת.
25/12/2008
:תאריך יצירה
|