מחול - יוני בלוך בסרט- זה לא עובד

השילוב של הופעה חיה והקרנת סרט על במת הסינמטק נשאר בגדר גימיק לא מוצלח

מה חדש?

לטעמי, ספק אם "על מי אני עובד", אלבומו השלישי של יוני בלוך, שראה אור לא מכבר, היה מייצר עניין ועושה רעש, אלמלא צולמו 11 השירים שבו לסרט באורך מלא (של אלבום), וזכו להקרנה מיוחצנת ולתשומת לב תקדימית תחת הכותרת "הזמנה להקרנת הבכורה של אלבומו החדש של יוני בלוך". תודו שזה גימיק מסקרן.

אני מודע לכישרונות הברוכים של בלוך הצעיר כמלחין, כמעבד וכמפיק מוזיקלי. אמנם הוא נעזר בכותב ברק פלדמן (המוכשר לא פחות) כדי לעשות סדר, צורה, משקל וחריזה במלים שלו, אבל מוכן להסכים שהרעיונות הם שלו, בשני אלבומיו הראשונים ("אולי זה אני" מ-2004 ו"הרגלים רעים" מ-2007), ולבטח באלבומו החדש, שכולו קינה והנהלת חשבונות עם אהובה שנטשה. ואפשר לחשוב שהוא הקורבן הראשון של אהבה, ושהפגיעה בו כה ראשונית, עזה וכואבת, שדחוף היה לו להקדיש לה אלבום שלם. כאילו, מה חדש?

הרבה פחות אני מתרגש מיכולתו של יוני בלוך כזמר מבצע, על פגמיו ומגרעותיו. בשירתו השורקנית והמלפססת, הלא שלמה והלא מהוקצעת בעליל, הוא לא נשמע לי חינני, אלא ילדותי ובוסרי. אם היה מקליט על חשבון כספי ציבור, הייתה בוודאי קמה מחאה למנוע ממנו את הפריבילגיה, אך כיון שהוא עושה זאת בהשקעה פרטית יבושם לו ולמשקיעיו.

ולא שאני פוסל את בלוך למעשה יצירה. נהפוך הוא. דומה היה בחלק לא מבוטל משיריו המוקדמים, באופן ההגשה שלהם והפרזנטציה שלו, ובהתנהלות התקשורתית הקלולסית-משהו שלו, שהוא מתפתח כקומדיאנט-פופ, אחד שהולך בדרכו של דני סנדרסון ומעמיק-מרחיב סוגה מוזיקלית לגיטימית. אבל אחרי "על מי אני עובד", האלבום, הסרט (בימוי אלון בנארי; תסריט משותף של פלדמן, בלוך ובנארי) ועכשיו גם המעשה המשולב של הופעה חיה בסרט, ואולי להיפך - סרט בהופעה חיה, ראוי שתישאל השאלה "על מי הוא עובד"?

שוב: מוזיקלית אני מסיר את הכובע. בלוך יודע דבר-שניים, שלושה-ארבעה וגם יותר על מוזיקה פופולרית, ז`אנרים, קצבים, הלחנה ומלודיה, וגם לעטוף שיר בעיבודים נכונים ומחמיאים, באולפן ההקלטות כבבמת הופעות. אך בכל זאת, מי הוא היוני בלוך הזה, שבומבה שהורידה לו איזו פאקאצה, צריכה לעניין אותנו לאורך אלבום וסרט, כל אחד לחוד ושניהם ביחד? והוא אפילו לא כוכב גדול. והנושא הזה, תסלחו לי, כה נדוש ומשעמם.

סיכה בבלון

בואו נדבר על מעשה המרכבה. לכאורה, זה גימיק, חידוש, כמעט תקדים, לפחות בארץ, שהופעת רוק נתמכת בסרט ותומכת אותו הדדית ובו-זמנית. למעשה, מה הרבותא? כל סרט מלווה במוזיקה, וכבר חזינו ביותר מביצוע קונצרטנטי אחד של פסקול סרט, שלא לדבר על כך, שכל מופע רוק מתחיל מכיר בנחיצות ובחשיבות הווידאו לגירוי הצופה-מאזין ולהעשרת החוויה שלו. אם באיורים גרפיים, עם באנימציה, אם בקליפים ואם, כבמקרה של בלוך, ב"סרט".

אז מה השוני או החידוש? באכסניה מן הסתם. בסיבוב הסינמטקים שבלוך עושה עם "על מי אני עובד". רוצה להגיד: זו לא הופעה סתם. זו סינרגיה. שילוב של אמנויות. קולנוע ומוזיקה לייב. וצר לי שאני תוקע סיכה בבלון. במת סינמטק, לפחות בתל אביב, אינה ראויה להופעות רוק. היא קטנה מדי. מגבילה מבחינת התנועה וההתרחשות. אלא אם מוותרת עליה מראש, כפי שאכן קרה, ואז: איפה הערך המוסף של ההופעה, אם היא משחזרת את התקליט, ומחויבת להיצמד אליו בגלל הקליפים (!) ללא אפשרות להגיב ולאלתר. גם מוגבלת מבחינת האיבזור, במיוחד של התאורה, שאינה יכולה להיתלות מתקרת הבמה, לבל תסתיר את מעשה ההקרנה, וגם חייבת להיות ענייה ודלה, כדי לא להאפיל (או להאיר) את המסך. ובואו גם נסכים שמעבר לכך שמסך קולנוע מקטין משמעותית - לפס צר שגובהו כקומת אדם בלבד - את השימוש בחלל הבמה, הוא גם לא אביזר רוק מלהיב במיוחד. אלא אם היה מסך אל.סי.די. מתקדם ומודרני, כמו זה ששימש את "עבודה עברית" בפארק, למשל, שיכול לשמש כר עבודה לוי.ג`יי.

כך שיותר מדי הסכמות אילמות צריכות להתקיים, כדי שנוכל לקבל את המופע הייחודי של יוני בלוך כיצירה טבעית וזורמת ולא מלאכותית ושבירה. וגם המעבר בין הקליפ המנוגן לנגינה חיה, ולהיפך, פוגע גם באשליה האמנותית וגם בהנאה (הלגיטימית) מן הסרט, שבהחלט מתקיים בנפרד. וצריכה להיות הנמקה לעירוב ולשילוב הזה, שאמור להתפתח ולהיות אינטראקטיבי. אין החלטה מה משרת את מי? לא ייתכן שבלוך ישעמם באפלולית הבמה בחוסר מעש בעוד האקשן (אם בכלל) יהיה למעלה. גם אקשן. או שהבלוך הזה משלים חסכים או שהוא משוויץ בכל ההתנשקויות הסיטונאיות שלו. במישהו אחר אפשר היה לחשוד באקסהיביציוניזם או במגלומניה. מביך לאללה, דון ז`ואן דה לה שמאטה.

בקיצור: הייתי מעדיף לראות את בלוך במופע נורמלי לגמרי, שיעוטר פה ושם בתצוגת וידאו. מוזיקלית, כאמור, יש לו את זה. לו וללהקת הליווי המעולה והיעילה שלו (טל זובלסקי בגיטרה, ארז פרנק בבאס ואביב כהן בתופים). המוזיקליות מפותחת ומעניינת. עוברת ממקצבי מחול מעגליים ומערסלים ("אהבה רחוקה" ו"שיר אחר") לרוק מחוספס וגראנג`י ("תמונה מטושטשת" ו"למה את לא עונה לי"). אבל תימטית, נושא האהבה הנכזבת (גם עם התיבול באירוניה העצמית וב"הפסד" למאהב ראוי "יותר" כמו אריק ברמן, גיבור הסרט) צר כעולם נמלה והמופע משעמם ללא תקנה. במיוחד כשכל חלקו הראשון מתנהל בצמידות לסדר השירים באלבום וכמתבקש גם בסרט. וכשלא קורה כלום על הבמה (ולא התכוונו ליעל קראוס הענוגה והנאווה, שתורמת חלקה בקולות הנשיים, מ"שיר אחר" הלקוח מהאלבום, דרך "סיבה לעזוב" אחד מארבעה מתוך "הרגלים רעים", ועד "כמו שזה היה" מ"הסליחה ואני" של אפרת גוש, ובתפקידה) מה זה מעניין?

הסיום, עם הדרנים שלא שייכים לאלבום ("אחריות", "מכיר אותו", "נוף אחר") וגם לא מגובים בקליפים (למה לא? זו הזדמנות!), מחזיר לצליל השטותניקי הפופי, הקליט והמוכר של בלוך, שהוא הקרקע בה הוא צריך לחרוש, ולא לשתף אותנו כמציצנים בייסודי אהבתו הלא מעניינת. כאילו שאת זכות הקיום שלה, נותנים אנחנו, הצופים.

יוני בלוך הופעה חיה בסרט - על מי אני עובד. סינמטק תל אביב, 26 בדצמבר 2008.