היא פשוט צריכה לצעוק

נינה סימון לא הייתה רק זמרת בעלת קול עמוק ונוכחות מרשימה,היא הייתה גם דמות ציבורית, אמנית פוליטית, ובין השאר אמצה לעצמה חלקים גדולים מאוד ממה שנקרא The American Song Book - אותם שירים נפלאים המרכיבים את רפרטואר הזמר האמריקני.  כך, בצד שירי קול פורטר, ג`ורג` גרשווין ונט קינג קול כללה סימון  בהקלטותיה גם את ליאונרד כהן, בוב דילן, האנק ויליאמס –ולכל אמן נתנה את הפרשנות האישית שלה ושל הפסנתר שלה.
 
ידוע שקשה למכור קונצרט בלי להכריז על מחווה, נושא או מכנה משותף. אך במקרה של פאולה ווסט המחווה אינה רק מס שפתיים. לווסט אין מעמקים כמו של סימון אבל יש לה קול נמוך וגרוני, המכונה בשם Husky, וכדי לייצר אותו מומלץ להשתמש בוויסקי וסיגרים. לפעמים קולה גס מאוד, בעיקר כאשר היא מחזיקה צלילים ארוכים,  ולא בטוח שהיא אידיאלית לשיר שירי ערש- אבל פאולה ווסט היא חיית במה שניחנה בהרבה אנרגיה והיא מתמסרת באמת לכל שיר ולכל סגנון- בין אם זה לטיני, ברזילאי, R&B או בלדת ג`אז.
 
ווסט מכירה היטב את הרפרטואר הקלאסי של סימון וגם כשהיא שרה את Like a Rolling Stone  של דילן בעיבוד המדגיש את הפסנתר רואים שהיא עשתה שיעורי בית. משפט אחרי משפט,עם הפסקות מתואמות כך שכל מילה תגיע למקומה  מגיע השיר הגאוני שנכתב לפני 40 שנה בעיבוד ג`אזי ,  כאשר נטל ההובלה נופל בעיקר על הפסנתרן ג`ורג` מסטרהאזי. מסטרהאזי הוא נגן מועדונים מהאסכולה הישנה: וירטואוז, אוהב לנגן באוקטבות,להפיק צליל גדול ולהרבות בקטעי סולו המאפשרים לווסט לתפוס אויר בין סולו לסולו.
 
המתופף שי זלמן רגיל לעשות יותר וכמלווה מס` 1 לעשרות האמנים האורחים המגיעים לארץ ידע להסתגל  לכל סגנון מבלי להבליט את עצמו. הבסיסט הצעיר, בוגר ברקלי אסף חכים ניגן בס קלאסי בצליל ענק, ולפעמים בגלל מערכת ההגברה שהבליטה את הבס –ענק מדי. בכלל מערכת הסאונד החדישה של "זאפה" נשמעת אחרת בכל פינה, וכשאתה יושב מתחת לרמקולים - צפה למנה גדושה של בס.
 
מתי התחלתי לאהוב את המופע? כשווסט התחילה לפתוח את הרפרטואר למקצבים יותר ריקודיים. את Nature Boy האלמותי שמעתי כבר בביצועים יותר טובים וגם לשיריו של ג`ובים שמעתי פרשנויות יותר מדויקות ויותר עדינות אבל פתאום הגיע הזמן לרוק`נרול: השיר "ג`מבולייה" של האנק ויליאמס הולם אותה ואת הטמפרמנט שלה כיד לכפפה- וגם הפסנתרן בסולו שלו הוציא הרבה מיץ מהסטנדרט הישן שכבר מלאו לו למעלה מ-50: וכאן הבנתי את הקסם של ווסט - היא פשוט צריכה לצעוק, להוציא אנרגיה, להרקיד את הקהל, ולא להגביל את עצמה רק לשירי ג`אז.
 
בארה"ב זכתה ווסט לפרסים מספר, לבחירות כזמרת השנה בג`אז (משאל Nightlife 2005-2004) וקשה להאמין למשמע קולה הגרוני, שבחירתה הראשונה הייתה לשיר מוזיקה קלאסית ורק אחר כך היא הגיעה לג`אז ולפופ. בחושיה הבימתיים מרגישה ווסט את הקהל הישראלי ונותנת לו מה שהוא רוצה. לידי  רקד זוג- מה שלא מתאפשר בהופעות במוזיאון תל-אביב ובימים הקשים העוברים עלינו עכשיו  אמניות כמו פאולה ווסט יכולות להביא הרבה שמחה ולהשכיח את צרותינו.             
 
פאולה ווסט  - סקסופון, שירה; שי זלמן-תופים; ג`ורג` מסטרהאזי-פסנתר וניהול מוזיקלי; אסף חכים -בס .הפקה"-שמיים". 7 בינואר 2009, מועדון זאפה הרצליה.