ממלא את הבמה

אחרי שנים של היעדרות מבימות הבידור (אם לא מחשיבים את הגיחה ההיא של שאול מוכר הפרחים מהפרסומת ועוד גיחות בודדות), חוזר דבל`ה גליקמן לבמות עם מופע יחיד בשם "מישהו שמאחוריי" שעשה לי דז`ה-וו לאותם ימי ילדות שבהם בתור צופת "זהו  זה" צעירה הוא הצליח לגרום לי לשחרר צחוק, גם אם סתם הביט בעין חצי עקומה על יתר השחקנים.
 
המופע "מישהו מאחורי" מבוסס על עולמו של הקומיקאי הבלגי רמון דבוס. בגרסה הישראלית רפי קינן אחראי על הבימוי העיבודים שכאילו נכתבו במיוחד עבור גליקמן. מדובר למעשה בשעה ומשהו במהלכם מספר גליקמן סיפורים שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט. כל סיפור מסופר על ידי דמות אחרת, כאשר בין הקטעים מאלתר גליקמן תנועות ריקוד מצחיקות.
 
בניגוד לכל מיני מופעי נונסנס או סטנד אפ, גליקמן לא אומר מילה וחצי מילה על "המצב". המופע שלו הוא כמו בועה של צחוק נטול דאגות, קסאמים, ציניות והומור שחור שכל כך נפוצים אצלנו בעיקר בתקופות כאלו. האשה שאיתו מככבת (לפחות ברוחה) בחלק ניכר מהמערכונים, סיטואציות של יום יום דוגמת פקח שמחלק דו"חות חנייה, עיון בהורוסקופ יומי (אחד הקטעים המוצלחים), תקיעת מסמר בקיר או מילוי טופס לוטו הופכים אצלו מפעילויות שגרתיות לסצינה של ממש. כולל דמויות שמתחלפות, ועושר לשוני שפשוט גורם לקהל להכנס יחד איתו לסיטואציות המצחיקות עד דמעות.
 
בקטע מצחיק במיוחד נכנס דבל`ה לדמותו של ז`אן-דב בלמונדו, אזרח צרפתי שמעביר את חייב בין בארט לבאגט ולעבודה בגאלרי לאפייט. השגרה הורסת את ז`אן-דב ולפתע הוא פורץ בזעקות שמאוד קשה לחיות בלי "בחצי היום", בלי מבזקי חדשות וכשהדבר הכי נורא שקורה הוא ששוב מודיעים במהדורות על אמריקאי שניצח בטור דה פראנס.
 
לא הרבה אמנים מצליחים למלא את הבמה כמו שמצליח גליקמן. לבוש בחליפת אוף-וויט, חולצה אדומה ושלייקעס שכאילו מחזיקים לו את המכנסיים הוא נכנס ויוצא מדמויות, לא מפספס פאנצ`ים, כמעט שלא טועה בטקסטים ואלמלא כמה ניגובי זיעה אפשר היה בקלות לחשוב שהוא עושה את כל המופע בלי להתאמץ כלל.
 
אז אמנם עברו איזה יום או יומיים מאז "זהו זה" המיתולוגית, אבל השנים עשו לגליקמן וליכולות הבימתיות שלו רק טוב. עכשיו השאלה הגדולה היא האם אחרי "מישהו מאחורי" הוא ימשיך להצחיק ולהיות יוצא מן הכלל בנוף הבידור המקומי, או ששוב יעדיף להישאר בגדר זיכרון מתוק.