צבי גורן מונה בהנאה רבה את שבחי ההפקה המרתקת החדשה באופרה הישראלית
מפגש מושלם בין מילים למוזיקה
"מפיסטופלה" היא אחת מאותן אופרות נדירות שבהן מתקיים שילוב מוצלח במיוחד בין הטקסט לבין המוזיקה. ההצלחה הזאת מתחילה כמובן ב"פאוסט" יצירתו הגדולה של ענק השירה הגרמני יוהן וולפגנג פון גתה, אותו מחזה בלתי אפשרי שגם היומרה להציגו במלואו, על שני חלקיו, נכנעת למציאות ומסתפקת בתשע שעות, כפי שעשה זאת לפני כמה שנים הבמאי פיטר שטיין. גאונותו של גתה באופרה הזאת ניכרת מתחילת האופרה ועד סופה, והיא נותנת לה את משקל הסגולי הייחודי.
את גאונותו של גתה מביא אל עולם האופרה אריגו בואיטו האיטלקי המוכר בעיקר ככותב הליבריות הנפלאות ל"לה ג`וקונדה" של פונקיילי, ל"סימון בוקאנגרה" של ורדי ובעיקר ולשתי האופרות האחרונות של זה, "אותלו" ו"פלסטאף", שנוצרו על מסד יצירתו של גאון הבמה שקספיר. כמו שם, כך ב"מפיססופלה" ידו היצירתית המיוחדת של בואיטו ידעה לבחור את החומרים המרתקים, לוותר על השפע, ולרכז את תשומת הלב בעלילה שנראית כביטוי מסוים, גם אם חלקי, של רעיונות גתה. אני בטוח שכמו המאזינים גם הזמרים והמקהלות נהנים מאוד לשיר טקסט ברמה הגבוהה הזאת. התרגום הנפלא של ישראל אובל המלווה בכתוביות את ההפקה המועלית כאן מצטרף אל שני גורמי ההנאה האלה.
אבל ההישג של בואיטו לא נעצר במילים שכתב, כי כן הוא גם המלחין של "מפיסטופלה", האופרה השלמה היחידה שכתב, לפני 140 שנה. בואיטו למד מוזיקה, והיה מבקר ובעל רעיונות מהפכניים, וכתב רק עוד אופרה אחרת "הרו וליאנדר" (הוא השמיד את הפרטיטורה שלה אחרי השלמתה, ורק הליברית שלה נותר והולחן מאוחר יותר בידי אחרים), וכן את האופרה "נרונה" שאת כתיבתה לא סיים.
המוזיקה של בואיטו גדולה בהיקפה ומגוונת, ויש בה פרולוג ואפילוג בעלי אופי דתי כנסייתי לצד אורגיה של חושניות, ליריות נוגעת ללב ודרמטיות מסעירה. פה ושם ניכרים בה הדים ליצירות האופרה הגדולות של אמצע המאה ה-19, ואפילו תמונה שלמה, המערכה הרביעית, שהייתה יכולה להצטרף כפי שהיא ל"סיפורי הופמן" של אופנבך, שנכתבה תריסר שנים אחריה. זאת איננה אופרה קלה להפקה, ולמעשה מה שמועלה כיום היא הגרסה השנייה שלה שאותה הכין בואיטו אחרי כשלון הגרסה הראשונה, שהייתה מהפכנית מדי לטעם המבקרים והקהל. הגרסה השנייה הזאת זכתה עם העלאתה להצלחה מיידית.
מסע אל רגע אחד של אושר
עלילת האופרה, עד כמה שניתן לתאר אותה בתמצות, מספרת על פרשת התערבותו של השטן, מפיסטופלה, עם אלוהים כי יצליח לפתות את פאוסט, מלומד מבוגר ומאמין, ולתפוש את נשמתו. מפיסטופלה מצליח לחתום על חוזה עם פאוסט על פיו המלומד יזכה לשירות ללא תנאי בעולם הזה, ובתמורה יהיה משרתו של השטן בעולם הבא. הוא פוגש אותו בקרנבל העיר, הולך אחריו אל חדר עבודתו ושם פאוסט מסכים לעסקה עם השטן בתנאי שיזכה ברגע אחד יפה של אושר מושלם ויבקש לעצור את הזמן.
מאותו רגע מתחיל באופרה מסע על פני הזמן שבמהלכו פאוסט משיל מעליו את שנותיו וחוזר להיות צעיר, מתאהב במרגריטה הדתייה, שוכב אתה לילה אחד וממשיך הלאה לסדרה של אירועים שמתוכם בחר בואיטו את אורגיית המכשפות כתמונה ייצוגית לחוויות של פאוסט. כעבור זמן התברר כי מרגריטה מואשמת ברצח אמה (שאותה הרדימה עם שיקוי שפאוסט קיבל ממפיסטופלה) וכן כי הטביעה בנהר את הבן שילדה כתוצאה מאותו משגל לילי.
המפגש המחודש, והמחילה שהמלאכים מעניקים למרגריטה, מסמנים את ראשית כישלונותיו של מפיסטופלה, הנמשכים גם בתמונה הבאה, החזרה אל העבר הרחוק, אל המפגש עם הלנה מטרויה. אלא שגם יופיה והאהבה הניצתת ביניהם אינם מביאים עמם את אותו רגע חד פעמי של אושר מושלם. פאוסט חוזר אל חדר עבודתו, זקן ושבע עלילות ומפיסטופלה מתכנן עוד הרפתקה שעמה אולי יצליח בכל זאת ללכוד את נשמתו. אלא שפאוסט חוזר ונאחז בכתבי הקודש המוכרים שלו, ומבין כי כל רעיונותיו הפילוסופיים וחלומותיו הם חזון של יופי ונצח. רגע זה של ההבנה הזאת הוא אותו רגע שפאוסט מבקש שהזמן יעצור את מהלכו, והוא מת, אך לפני שמפיסטופלה יכול לחגוג ניצחון שבים המלאכים ומתערבים, מעניקים מחילה לפאוסט, והשטן נעלם כלעומת שהיה.
כל צבעי האופרה
ההפקה המועלית באופרה הישראלית נוצרה במקור עבור בית האופרה המלכותי של וולוניה בליאז`, בלגיה, והיא אחד מאותם מקרים של יבוא משובח על כל פרטיו. הבמאי ז`אן-לואי (כאן חידשה את עבודתו מרגריט בורי) יצר הצגה בימתית עשירה ברעיונות, ומצטיינת במידתיות נדירה של בימוי בן-זמננו. כל תמונה מעוצבת בדיוק, במרקם המאפשר למקהלות ולזמרים הסולנים לשיר ולשחק מבלי להיגרר לגחמות ולשיגיונות מיותרים. התוצאה הכללית היא שהמרקם המיוחד של האופרה הזאת עובר בבהירות רבה מהבמה אל הקהל.
את ההצלחה הזאת חייב הבמאי לשלושת היוצרים שעיצבו עבורו את הבמה. רודי סבוגני בנה תפאורה שחלקה הקדמי בנוי כמסגרת עץ של יצירות אמנות, שנסגרת עם מסך מעץ דומה כשהיא הופכת להיות חדר עבודתו של פאוסט, או במסך שקוף שעליו מוקרנים עננים בתנועה ומבעדו נשקפים המלאכים, ואחר כך, בעומק הבמה הוא ממקם את זירות ההתרחשות, כשבולטות ביופיין תמונת הגן שבו נפגש פאוסט עם מרגריטה, ובתמונת יוון העתיקה של המפגש עם הלנה מטרויה. פתרון מקורי ויפה מצא המעצב לביטוי המסע בזמן באמצעות גשר עולה ויורד.
את מה שהחסיר לכאורה התפאורן השלים מעצב התאורה לורן קסטן, שלא רק ידע להאיר נכון את האווירה של כל אחת מהתמונות אלא גם העמיק את העיצוב הכללי באמצעות תאורה מרשימה של הרקע, אם שחר או אם לילה, אם יום יוקד או בין ערביים, אם ארגמן שטני או תכלת שמימית וצחות מלאכית.
מי שהשלימה את מהלך העיצוב הבימתי המיוחד של ההפקה היא בוקי שיף שעיצבה כשלוש מאות תלבושות יפות ועשירות בצבעוניות מרתקת שקשת הגוונים שלה נעה בין הלבן הבוהק לשחור הבולע. היא השתמשה בשילוב בין שני הצבעים (על משקל היינג-יאנג) לעולם המכשפות והקסמים, היא עיצבה תלבושות מודרניות לפאוסט ותלמידו וגנר בגוונים אפורים, חומים, ובבורדו עמוק ולמפיסטופלה, שמלות בגוון מוזהב להלנה ופמלייתה ועוד. אבל בעיקר היא כבשה את הבמה בכמאה תלבושות קרנבל שונות לחלוטין זו מזו, בגזרותיהן, בכל גוני הקשת ובהומור של חג מסיכות עליז.
המוזיקה מעל לכל
את כל ההישגים האלה מכתירה בסופו של דבר המוזיקה שחגגה בהפקה הזאת תחת שרביט הניצוח של המאסטרו הצעיר עומר מ. ולבר, שבימים אלה כבר מכהן כעוזרו של דניאל ברנבוים באופרה הממלכתית של ברלין. ולבר הצליח לגבש מצלול עשיר מכל הכוחות שעמדו לרשותו, ובראשם תזמורת האופרה, היא התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שנענתה לו בדיוק רב ובצליל עשיר מאוד. כך גם מקהלת האופרה הישראלית ומקהלת אנקור שנשמעו מלאכיים מאוד בתמונות השמיים ואורגיסטיים מאוד בתמונות הארץ. מעבר לכך הצליח ולבר לקיים איזון מושלם בין הכוחות הגדולים האלה לבין קבוצת הסולנים, ולא היה אפילו רגע אחד שהתזמורת והמקהלות כיסו או הסתירו את קולותיהם.
על הסולנים אפשר לומר "אשרינו". ראש וראשון פאטה בורצ`ולדזה, זמר הבס הדגול שהאופרה הישראלית הפכה לביתו האוהב, והוא גומל לה הפעם בקולו האדיר, במוזיקליות הנהדרת ובמשחקו המושלם כמפיסטופלה. לצידו הטנור יו סמית`, אף הוא אורח אהוב כאן, שהיה מצוין בתפקיד פאוסט, כהה בזקנתו וזוהר בצעירותו המחודשת. פליקס ליבשיץ, טנור, היה בהיר וטוב כתלמידו וגנר.
זמרת הסופרן מישל קריידר, שכבשה את הקהל בארץ בהופעותיה באופרה הישראלית ועם הפילהרמונית, שבה ועשתה זאת הפעם ובאמנות גדולה ומרגשת בתמונת בית הכלא, שהיא אחת משיאי האופרה הזאת ואף מעבר לה. קריידר הייתה מרגריטה פגועה, אנושית בחרטה ובהכרת חטאה, מרטיטה בטירוף ונוגעת ללב בכאבה. מירלה גרדינו, הסופרן, הייתה מצוינת כהלנה מטרויה והדואט שלה עם עם פאוסט, כמו הדואטים של מרגריט ופאוסט, היה מופתי. שירה רז, מצו סופרן, הייתה מצוינת ומשעשעת בתפקיד מרתה, שכנתה של מרגריט, שמפיסטופלה "מחזר" אחריה במקביל להתאהבותם של פאוסט ומרגריט.
שבעה הם אפוא מדורי ההצלחה של "מפיסטופלה" באופרה הישראלית החדשה: יצירתו של גתה, הליברית והמוזיקה של בואיטו, המוזיקה שלו, הבימוי, העיצוב הבימתי, המנצח עומר ולבר עם התזמורת והמקהלות, ושישיית הזמרים המצוינים. כל אלה יחד הופכים את ה"מפיסטופלה" לאירוע מרשים ומומלץ.
29/01/2009
:תאריך יצירה
|