הופעה אנרגטית עם כיסוי

הקהל מיאן להאמין שזה קורה לו. כשעה ועשר דקות בלבד מאז החל את הופעתו, כולל ירידה ועלייה מחודשת להדרן או שניים, סיים פול יאנג את אחת ההופעות החו"ליות הקצרות ביותר שנראו כאן, והותיר את ציבור קוני הכרטיסים, שגדש את היכל התרבות בתל-אביב, כעוס ומאוכזב. התשואות הקצובות להן זכה תחילה, בתקווה שעוד ישוב לבמה, התחלפו עד מהרה במחאה רועמת של שריקות ותלונות, על משך ההופעה הקצר מדי. היו שדרשו בחזרה את הכסף (250 ₪) והיו שביקשו ללכת לכניסת האמנים, כדי להפגין אי שביעות רצון. מוצדקת, צריך לומר.
 
הקטע האבסורדי בסיפור הזה הוא שעד אותו רגע בו פרש בשיא, האמן הלונדוני בן ה-53, פליט האייטיז, אלוף הקאברים, ייצר הופעה אנרגטית עם כיסוי, כזו שסיפקה את הסחורה לקהל הנרגש, שבחצי השעה האחרונה רקד בהתלהבות ובאקסטזה בקדמת הבמה, בין השורות ובין המושבים.
 
 הערב נפתח בהקדמה אינסטרומנטלית של הלהקה האפקטיבית בת שמונת החברים שליוותה את האמן - שתי זמרות וזמר מלווים, שני פרקשניסטים, שני גיטריסטים וקלידן. יחד הם חיממו את הקהל עד הכניסה שדפק האמן הבריטי. הוא חמוש במראה נקי ומסודר, חולצה, מכנסיים צמודים וז`קט-חליפה תואמים, הכל בשחור. הבלורית משוחה למעלה. זה בדיוק הלוק הדרוש כשעושים סול-פופ נעים, מלודי ולא מתחרע מדי.
 
קהל מגוון, לא רק כאלה ש"גדלו" עליו וצריכים להיות היום בני 50-40, אלא גם צעירים יותר, הגיעו במספרים מרשימים להיכל, כדי לראות ולשמוע אותו. הוא פותח ב-Love of the Common People הסוחף, מאלבום הבכורה המצליח שלו, No Parlez, שלרגל חגיגות 25 שנה להיווסדו נערך סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, וממשיך עם שיר הנושא של האלבום. שירי ההופעה, מרביתם גרסאות כיסוי לשירי אמנים אחרים, לקוחים מאלבומיו הראשונים, אם כי הוא משבץ גם קטעים חדשים יותר. השירים מבוצעים על ידו בזה אחר זה במקצוענות קורקטית, והקהל מתחיל להיכנס לעניין אט אט.
 
יאנג של שנות ה-2000 מספק שואו פופי במיטבו. קולו עדיין גרוני וחם, אם כי בוגר ועמוק יותר. חוץ מזה, נראה כי האמן שכלל עם הזמן את רפרטואר התנועות והמחוות הפיזיות שלו, כדי להיות חדשני ומעודכן - בשונה מהאקטים המגוחכים שלו בקליפים האנכרוניסטיים מתוצרת האייטיז, כפי שהם משתקפים ב"יו-טיוב".
 
הוא מתאגרף עם המיקרופון, עושה שפגטים ועוד פעולות אקרובטיות כאלה ואחרות, כנראה כדי להמחיש שהוא עדיין גמיש. יאנג מבצע, בין היתר, את Without A Woman, שביצועו הידוע ביותר לשיר הוא בדואט עם צוקרו האיטלקי, תחת השם במקור Senza Una Dona, את Some People מאלבומו השלישי, Between Two Fires ועוד קטעים נבחרים מהקריירה.  
 
אבל ההתעוררות הגדולה מתחילה כשהאמן מגיע ללהיטו הגדול ביותר, Come Back And Stay . אנשים בקהל קמים על רגליהם ונוהרים קדימה, עד למרגלותיו, כשהוא מצידו נענה לאתגר, מתקרב אליהם, מלקט את הפרחים שנמסרו לו, מחבק בחורה ומושיב אותה לצדו בקדמת הבמה, מחליף כאפות עם אחרים, ומעודד אותם להמשיך לרקוד ולקפץ. מכאן ועד הסוף הם איתו, כשיאנג עושה בהם ככל העולה על רוחו - מארגן שירה בציבור, מנחה מחיאות כפיים קצובות, ואף מזמין בחורה מאושרת לרקוד איתו סלואו צמוד וארוך, אותו כנראה לא תשכח זמן רב, לצלילי Every Time You Go Away הממיס.
 
בשיאו של האירוע מכריז יאנג שבפעם הקודמת שלו בארץ זה היה מפגש חטוף עם הקהל, אבל הפעם הוא מתכוון להישאר כאן להרבה זמן, ומודה למעריצים האוהדים והמחבקים. אחר כך הוא מכריז ש"אנחנו הולכים להרים את הגג" של האולם הזה הלילה. אבל איכשהו, בשיא האקשן, לאחר שעלה לקול תשואות הקהל הנלהב לסדרה של הדרנים, הוא מסתפק באחד או שניים ונעלם מאחורי הקלעים. 10:30 והלילה עוד צעיר. מד הזמן מורה בדיוק שעה ועשר דקות בסך הכול מאז החל ההופעה (המארגנים, אגב, ציינו בפרסומים המוקדמים שמשך ההופעה הוא שעתיים ועשר דקות, כולל הפסקה). קשה לתאר את האכזבה שככה זה נגמר. אולי מישהו יסב את תשומת לבו ובאולם מרכז הקונגרסים בחיפה ובהופעה התל-אביבית האחרונה, ב"רידינג 3", הוא כבר ינהג אחרת.