מחול - "חיפשתי שני חתולי אשפה"

שיחה עם יגאל בורשטיין, במאי "אצבע אלוהים" שהפגיש לראשונה על הבד את איבגי ואבוטבול

בריחה מדמויות אמיתיות לפיקטיביות

למרות שהוא נעוץ במציאות חיים מוכרת במקומותינו, יש לא מעט אלמנטים של אגדה ופנטזיה, ורבדים שונים של אלגוריה, בסרטו החדש של יגאל בורשטיין, "אצבע אלוהים", מה שמאפיין בדרך כלל את עשייתו. הדוגמה הבולטת לכך היא סרטו "אושר ללא גבול" (94`), שמיקם את ברוך שפינוזה בבית דירות בחולון. מאחורי בורשטיין, 67, קריירה של עשייה הכוללת קרוב ל-50 סרטים בז`אנרים שונים, מיעוטם סרטים עלילתיים באורך מלא, שאותם הוא יוצר באינטרוולים לא קצרים בין סרט לסרט. מאחוריו גם שנים רבות של הנחלת שפת הקולנוע לתלמידים במוסדות אקדמיים והוא גם מחברם של כמה ספרי עיון.

"אצבע אלוהים" מביא את סיפורם של שני חברים, שעובדים יחדיו. שבתאי (אלון אבוטבול) הוא קבלן הובלות וסוחר אלטע זאכן, והרצל (משה איבגי) הוא העובד שלו. רוטינת הפעילות שלהם כוללת נסיעות בקטנוע תלת גלגלי מקרטע בשכונות דרום תל-אביב, בחיפוש אחר רהיטים ישנים. שבתאי מפנטז בחלומותיו ובהזיות בהקיץ על יפהפייה אדומת שיער החושקת בו, ולתדהמתו מתברר שהיא אכן קיימת במציאות. שמה לילי דקל (דורית בר אור), והיא סוג של תואמת פנינה רוזנבלום – סלבריטאית נוצצת, דוגמנית ובעלת מפעל לקוסמטיקה, שבאה מבית הרוס וצמחה לתהילה מקומית. הרצל מאיץ בשבתאי לנסות להגיע אליה וליצור איתה קשר, בעוד הוא עצמו חולם לצאת לראות סרט בהצגה יומית עם בתו של שבתאי, בתיה (זהבית פסי), שבין היתר משחקת פינג פונג שולחן במתנ"ס השכונתי, וחיה בבית אמה, רחל (ליאת גורן). שני החברים מנסים לפלס את דרכם אל לילי דקל, שרבה עם החבר שלה, נתי (נירו לוי), חזאי מזג אוויר בטלוויזיה. המעקב אחר לילי וניסיונות ההתקרבות אליה, ייקחו את שבתאי והרצל למסע פנטסטי לא צפוי.

יגאל, ברורה לי ההשראה לדמות של לילי דקל, אבל מאין ההשראה לסיפור הסרט כולו?

"זה התגלגל מרעיון לסרט קצר על שמן לבן ורזה שחור והסרט היה צריך להיות הצדעה ל`הקפיטל` של קרל מרקס. אבל כידוע לך יותר קל לגייס כספים לסרטים ארוכים מאשר לקצרים, ובדרך מרקס איכשהו נזנח, וזה התחיל מסרט על שמן ישנוני עצלן ורזה חרוץ שחור. לבן ושחור, שמן ורזה, חרוץ ועצל – והמאבק ביניהם על אישה. וזה עבר גלגולים ושינויים בתסריט, והתגלגל בסופו של דבר ל`אצבע אלוהים`. גם הדמות של לילי דקל, הבנויה על פי הדמות שאנחנו מכירים, בנויה באותה מידה על הפייה הטובה מ`פינוקיו`, שזו לא בדיוק הדמות שאנחנו מדברים עליה, אפילו ההפך, הייתי אומר".

גם הדמות שעושה נירו לוי, אגב, מעלה לי אסוציאציה למישהו בטלוויזיה שמדבר על מזג אוויר.

"נכון. או.קיי. אבל בסופו של דבר, פתיל ההצתה אולי היה של דמות קיימת, אבל אחר כך, כל הדמויות האלה נעזבו, וכיום אין לי מושג מיהו איש תחזיות מזג האוויר. האמת היא שאין לי מושג היום, וגם לא היה לי בעבר, מושג לגבי מיהי זו שאתה חושב שהיא לילי דקל, רק שפעם, כשהייתי צעיר, הערצתי את החזה שלה... וחשבתי שהיא מאוד שנונה, ולימים איבדתי את הביטחון בזה... אבל עזוב, אנחנו לא בעניין סלבים. כשכותבים דמויות יש איזושהי נקודת מוצא, ואחר כך זה כבר נהיה לא דומה. הסרט בסופו של דבר אסקפיסטי, בריחה ממציאות. אז הבריחה היא גם מדמויות אמיתיות לדמויות פיקטיביות".

כפי שאני ראיתי את הדברים, יש פה גם איזו אמירה על תרבות הסלבס, שהייתי קורא לה תרבות הכלום, שאנחנו נושמים כאן, אם נרצה או לא.

"יכול להיות. אבל מבחינתי היו כאן בעיקר מחשבות על שאלות של מוסר, שאלות של הזדקנות ושאלות על אהבה, שמטרידות תמיד, ושהדרך הטובה לטפל בהן היא דרך אגדות. אלה שאלות די קיומיות, ויש בהן תמיד איזו התייחסות למציאות, גם אם היא אירונית או אסקפיסטית. זה כאילו שהסרט בורח מהמציאות, אבל המציאות רודפת אחריו. אפשר גם להגיד שהסרט הוא איזו השתקפות הפוכה אולי של בורגנות, כלומר הנגטיב של זה. אבל על המשמעויות צריך לחשוב הצופה, אם הוא ירצה. אני יכול רק להציע לו חומרים למחשבה, אם הוא רוצה להשתמש בהם".

"התפקידים לא נכתבו בשביל איבגי ואבוטבול"

אנחנו חייבים לך טובה על כך שלראשונה הפגשת עבורנו על המסך בין שני שחקנים נפלאים כמו משה איבגי ואלון אבוטבול. אבל האם לא חששת קצת להשתמש דווקא בהם? הרי הם `משומשים` כל כך בקולנוע הישראלי, והם כבר הפכו לטייפקאסטינג של כל כך הרבה דמויות.

"לא פחדתי. התפקידים לא נכתבו בשבילם. אם כי לגבי הרצל, ראיתי בדמיון איבגי הצעיר. כשכתבתי, היה לי כל הזמן בראש את איבגי של `מתחת לאף`. הוא גם נקרא הרצל, כסוג של הצדעה לדמות ב`מתחת לאף`. אבל כאמור הדמות העיקרית שנכתבה הייתה של צעיר, בגיל שבין 20 ל-30. והדמות שמגלם אבוטבול הייתה של השמן העצלן והישנוני. ומה שקרה בתהליך הליהוק הוא שחיפשתי צעירים עם תחושה מוטבעת בהם של שכונה, או חתולי אשפה כאלה. וכל אלה שפגשתי באודישנים היו כאלה שלא הרגשתי שהם מספיק חתולי אשפה, או כאלה שהיו מהסוג הלא נכון. בסוף קלטתי שאין מה לעשות וזהו איבגי, וזה שהוא מבוגר פתאום נראה לי נכון, כי הסרט לא כל כך אוהב, או מקבל, את מוסכמות הערכים של המוסר. יש לסרט איזה מוסר משלו, שאינו בדיוק מה שמלמדים בדיוק באוניברסיטאות המרצים לתורת האתיקה, שאחר כך מדריכים אותה גם בצבא, איך להיות מוסרי או לא. יש להם מוסר אישי משלהם. אז יצא שגבר מבוגר אוהב נערה צעירה. ואם כך, אז כבר לא היה לי בעיה עם איבגי

"לגבי אבוטבול, הלכתי אליו לפגישה כדי להציע לו תפקיד של אחת מדמויות המשנה, ואז עוד לא ידעתי שאיבגי ישחק. חיפשתי שחקן מוכר, שיעזור לי להשיג מימון מטלוויזיות... אבל השיקול, בסופו של דבר, היה למצוא שחקן נהדר. אני אומר את זה כי כשהלכתי לאבוטבול לא חשבתי עליו כעל שבתאי, אבל כן חשבתי עליו כשחקן נהדר שאני נורא אוהב, ושהייתי מת לעבוד איתו פעם. הצעתי לו תפקיד משנה, אבל כשישבנו בבית קפה ודיברנו על זה, הוא נשמע לי לא מוכן לזה. וגם אני הרגשתי שזה לא נכון, ושאולי אני לא מכבד אותו מספיק. ואז עלה בדעתי אנתוני קווין מ`לה סטראדה`, של פליני, סרט שגדלתי איתו בילדות וברחתי בשבילו מבית הספר. וכשנזכרתי באנתוני קווין, חשבתי שאבוטבול יכול לעשות דמות לגמרי אחרת מזו שכתבתי - שלא הייתה מרת נפש וגם לא אלימה בכלל. להפך, רכה מאוד. וחשבתי שאם אבוטבול יעשה איש אלים ומר נפש, מול הדמות השנייה, שהיא מאוד אקטיבית, זה יהיה מצוין. שהניגוד לא יהיה שמן ורזה, אלא מר ומתוק. ואמרתי לו באותה שיחה, שייתן לי שבוע לבדוק אם אני יכול לעשות את השינויים הנדרשים בתסריט. ציינתי בפניו את אנתוני קווין ואמרתי לו, בוא נראה מה יקרה אם אשכתב את התסריט בשבילך. וכששכתבתי, ראיתי שזה יכול לעבוד.

"לגבי איבגי, בערך באותה תקופה, למרות כל האודישנים שעשיתי, לא מצאתי את איבגי הצעיר. יכול להיות שאפילו מצאתי כמה שחקנים מאוד קרובים, אבל היה לי בראש את איבגי בזמן הכתיבה. ופתאום הבנתי שאולי העוזר של שבתאי יהיה מבוגר, וזה יהיה עוד יותר טוב, עוד יותר אבסורדי קצת. וכך הגעתי לשניהם. אבל אני לא חושב שהשיקול בליהוק היה מסחרי. אני מקווה שהסרט יהיה מסחרי. כל סרט שאני עושה, אני רוצה שכולם יאהבו אותו, אבל בסופו של דבר אנחנו עושים רק את מה שאנחנו מסוגלים. הסיפור של `אצבע אלוהים` לא שונה מ`אושר ללא גבול`. זה אותו עולם, אותה חולון או בת-ים, או כפר שלם. עולם של אנשים קשיי יום, שצריך לכבד את עמלם".

איך בעצם הנחית את איבגי ואבוטבול להיכנס לראש של דמויות שוליים כמו הרצל ושבתאי

"הם שחקנים טובים, שהבינו את התסריט. ישבנו ודיברנו, והם אנשים מאוד אינטליגנטים שיכולים לשחק בצורה אמינה ומעוררת חיבה. היה חשוב מאוד שיאהבו את שבתאי והרצל, עד כמה שהם לא מלומדים. עבודה עם שחקנים נעשית אצלי בעיקר לפני הצילומים. בצילומים עצמם אני משתדל לא להפריע".

הם הביאו ניואנסים משלהם לדמויות? האם, למשל, את החיוך התמידי שנסוך על פניו של איבגי בסרט, הוא הביא?

"לא. החיוך הזה היה כתוב בתסריט, אבל הוא עשה ממנו דברים נפלאים, בכל מיני וריאציות. זה משהו שלא הייתי יכול לדמיין, או לחשוב, או לכתוב. היה לו קפיץ בפה, מהגרסה הראשונה של התסריט".

ואיך הגעת לזהבית פסי. אתה רואה "כוכב נולד"?

"לא, אבל המלהקת, רותי בלום, רואה והיא הביאה אותה. היא סוג של שחקנית מולדת. באודישן הראשון אתה לא נותן הנחיות. היא עשתה מה שהיא חשבה שצריך לעשות, בפשטות ובטבעיות גמורה. ככה היא שיחקה לכל אורך הסרט. עשתה את כל מה שהיה צריך לעשות. עשינו חזרות קריאה משותפות, כך שהיא פגשה את איבגי ואבוטבול לפני הצילומים, ולא ישר על הסט. אגב, גם את דורית בר אור המלהקת הביאה, לא הכרתי אותה לפני כן. כשהיא נכנסה לאודישן, חשבתי שאני הולך לבזבז 20 דקות, אבל כשהתחילה לשחק ראיתי שיש בה משהו לגמרי לא צפוי, שהיה נפלא. יש בה איזו שנינות, שיוצאת טוב".

אני זוכר שאנשי אלטע זאכן התנהלו פעם על עגלות עם סוסים. מאין האופנוע התלת גלגלי המיוחד של שבתאי והרצל?

"סוחרי אלטע זאכן של פעם השתמשו בעגלות וסוסים ובמשאיות מצ`וקמקות. האופנוע זו המצאה של הסרט, לא קיימים אופנועים כאלה. אם יש לך אופנוע כזה, אתה מיליונר. זה שהשתמשנו בו הוא פריט אספנים מ-1942. אנשי הצבא הבריטי רכבו על אופנועים כאלה. כשבעל האופנוע היה בא לסט, היו עוצרים אותו ברחוב ומציעים לו הון תועפות עליו. שני הגיבורים שלי היו מסודרים אם היה להם אופנוע כזה. הגעתי להכרת התחום הזה דרך חבר שלי בני תורתי, שעשה את הסרט `כיכר החלומות`. הוא מכיר את ה`חבר`ה` והיה לו חבר אלטע זאכנאי ליד שכונת התקווה. היינו הולכים אליו ופוגשים אותו. יש לו בת שלמדה בגימנסיה הרצליה, תיכון צפוני, והוא היה מאוד גאה בה, כי אתה לא מצפה שלאחד שעוסק באלטע זאכן משכונת התקווה, תהיה לו בת שלומדת בתיכון צפוני. וזה כמובן השפיע על התסריט. זה היה המפגש ראשון שלי עם אדם ששימש לי כדגם לתסריט, אבל לאחר מכן נעלם. כשההפקה התחילה להתממש, שמעתי במקרה ברחוב בעל משאית שצועק אלטע זאכן. רצתי בעקבותיו, ובהמשך `קיבלתי אצלו שיעורים`. היה לו מחסן ליד כרם התימנים. אחר כך פגשנו עוד איש אלטע זאכן, שבא לסט, עזר לנו לקשור דברים ולימד את איבגי ואבוטבול את העבודה".