מחול - טוביה הלוחם

הבמאי אדוארד זוויק החליט להראות סט חדש של אייקונים יהודים בתקופת השואה - פרטיזנים לוחמים

העשייה הקולנועית היא כמו אהבה

ספק אם השם אדוארד זוויק אומר משהו לקהל הרחב, אבל רבים יופתעו לגלות שהם צפו לפחות באחד הפרויקטים הקולנועיים הנודעים שלו, כבמאי או כמפיק. והכוונה למשל ל"גלורי", בכיכוב דנזל וושינגטון, אותו ביים ב-1989. או ל"הסמוראי האחרון", עם טום קרוז בתפקיד הראשי, אותו ביים ב-2003. או ל"לגעת ביהלום", בכיכוב לאונרדו דיקפריו, עבודתו הקולנועית מ-2006. ואולי ל"רוחות של תשוקה"`, עם בראד פיט ואנתוני הופקינס, אותו ביים ב-1994.

אבל זהו עדיין רק חלק קטן ממסת היצירה הגדולה של זוויק, במאי-תסריטאי-מפיק ואפילו שחקן, שהטביע חותם על תעשיית השואו-ביז האמריקנית, בקולנוע ובטלוויזיה. עבור המסך הקטן הוא יצר בין היתר (יחד עם שותפו, מרשל הרשקוביץ) את אחת הסדרות הפורמטיביות של האייטיז, "שלושים ומשהו". כבמאי הוא אחראי גם ל"המצור", "אומץ תחת אש" ו"הרומן של אתמול בלילה". ואילו כמפיק הוא חתום, בין שלל עבודותיו בתחום זה, על "שקספיר מאוהב", "טראפיק" ו"קוראים לי סאם".

לאחרונה ביקר זוויק, 56, בארץ לרגל פרמיירת סרטו האחרון, "התנגדות", והשיחה הזו התקיימה במסגרת מפגשים עם התקשורת. "מבחינתי העשייה הקולנועית היא בדיוק כמו אהבה", אומר זוויק. "אתה חש משהו, מחליט לבטוח באינסטינקטים שלך, ונוהג לפיהם או לא. לפעמים הם מביאים אותך למקום הלא נכון, ולפעמים למקום הנכון. אבל כל מה שיש לך אלה האינסטינקטים שלך. וגם אם אתה טועה, הם מובילים אותך למקום עליו לא חשבת. הטבע שלי גורם לי להיענות לפרויקט שמדבר אליי, זה סוג של תגובה ספונטנית. אצלי זה בעיקר הסיפור והקומבינציה שלו עם הדמיון, הדימויים, הסצנות והדיאלוגים שהוא מעלה בדמיוני. זה תהליך שאני חש בנוח איתו, ולפעמים זה אומר לעבוד על יותר מפרויקט אחד בו-זמנית, משום שלעולם אין לדעת כיצד יתבשלו העניינים בכל הקשור למימון, שחקנים, הזדמנויות וכו`. פרט לכך יש לי אורך רוח בכל הקשור להפקות שאורכות שנים רבות, עד שלבסוף הן מגיעות לקו הסיום. העבודה על `שקספיר מאוהב` ארכה תשע שנים, למשל, את `טראפיק`, לקח לנו לעשות חמש שנים ואילו את ו`רוחות של תשוקה` שבע. זו לא רק אהבה, זו גם תחושה של סקרנות לרגע שבו יסתיים הכול והתוצר הסופי ייחשף".

"התנגדות" מבוסס על מקרה אמיתי, שנפתח ב-1941. ארבעה האחים שהוריהם נספו על ידי הנאצים בורחים ליערות שבסמוך לכפרם בבלארוס. טוביה (דניאל קרייג), האח הבכור, הופך למנהיג טבעי. תחילה, כשהוא מונע על ידי הזעם על רצח ההורים, הוא מצליח להשיג נשק ומחסל את המשת"פים המקומיים שסייעו לנאצים. אחר כך מתחילים האחים להתארגן לשהייה ארוכה ביערות, ולפגיעה ביחידות הצבא הנאצי שחולפות באזור. עד מהרה מצטרפים אליהם פליטים יהודים רבים נוספים שברחו בטרם נלכדו, והם הופכים למעין קהילה-משפחה גדולה. בין טוביה לאח השני, ג`וס (ליב שרייבר), מתגלעות מחלוקות כשהאחרון מסרב לקבל את מרותו, פורש מהמחנה ומצטרף לקבוצת פרטיזנים רוסים. בהמשך הוא ישוב ויתאחד עם אחיו. האח השלישי עשהאל (ג`יימי בל) נקרע בין השניים, אך מעדיף להישאר עם טוביה, וכך גם אהרון (ג`ורג` מקיי), צעיר האחים. הסרט מתאר את המשברים שפוקדים את הקהילה לאורך השנים בה היא מתקיימת במחתרת, כולל המתחים המיניים ביחסי גברים-נשים, הניסיונות לערער על מנהיגותו של טוביה ואת המשמעת הנוקשה שהחיל על האנשים, שבעיקר בזכותה הצליח שבט השורדים הגדול להינצל.

"לא ידעתי הרבה על התנגדות יהודית בשואה"

לא היססת ללהק את דניאל קרייג, המזוהה כל כך עם ג`יימס בונד לתפקיד הראשי של טוביה?

"אפילו לא לשנייה. ראיתי את עבודתו במשך עשר שנים, בסרטים כ`אמא`, `Layer Cake`, `החליפה`, `ידוע לשמצה` ועוד. הוא שחקן אופי נהדר, והאמנתי שהוא יהיה מצוין בתפקיד הזה. יש לו כריזמה, כוח, ויחד עם זאת גם רכות. אלה בדיוק התכונות שהתאימו לתפקיד הזה. האמת היא שזמן רב לפני שהוא הפך לג`יימס בונד הוא כבר היה, וכך גם נתפס בעיניי, שחקן אופי מעולה. ואם לדייק, פגשתי בו לראשונה עוד לפני שנכנס לדמות של בונד, מכיוון שהעבודה על ההפקה של `התנגדות` ארכה כעשר שנים".

כיהודי, הייתה עבורך משמעות מיוחדת לעיסוק בנושא, או שראית בזה עוד סיפור אנושי מעניין?

"אי אפשר להפריד בין הדברים. סבי וסבתי היו מהגרים מאירופה, וסבא שלי היה בין מייסדי בית כנסת קונסרבטיבי באילינוי. בילדותי נהגתי ללכת איתו לתפילות. הורי לא היו דתיים וכך גם אני, ונדמה לי שכבר יותר מ-30 שנה לא הייתי בבית כנסת. יחד עם זאת, גדלתי תוך לימוד הטריוויה הידועה של השואה, עליה קראתי הרבה. אבל כשהגעתי לדפי ההיסטוריה שעוסקים בהתנגדות יהודית, הנושא מאוד הפתיע ועניין אותי, מאחר שלא ידעתי עליו הרבה. הכרתי כמובן את מה שידוע על מרד גטו ורשה, אבל זו בערך כל האינפורמציה שהייתה לי על יהודים שמרדו בנאצים. הסיפור על האחים בילסקי גרם לי ללמוד עוד על הנושא ולגלות שהיו מקרים לא מעטים של התנגדות יהודית לנאצים במדינות שונות באירופה.

"ההזדמנות להתנגד צצה בדרך כלל בגלל תנאים טבעיים שאפשרו זאת, כלומר יערות שבהם ניתן היה להסתתר. הערים המאוכלסות היו מלכודות מוות. שם לא הייתה לאנשים גישה לנשק, לא היו להם בני ברית, האוכלוסייה המקומית הלא-יהודית שסבבה אותם הייתה אנטגוניסטית והמשטרה שיתפה פעולה עם הנאצים. במזרח אירופה ישנם עד היום יערות מאסיביים בלתי חדירים, כמותם לא ראיתי בשום מקום בעולם. הם משתרעים מליטא עד לטביה ואוקראינה. בהיסטוריה היער היה מקום בו מצאו מקלט פורעי חוק, מטורפים ותימהונים, פליטים ואפילו זוגות אוהבים. היער היה המקום היחיד בו האנשים האלה יכלו להסתתר ולבנות לעצמם קהילה. העובדות ההיסטוריות מלמדות שיהודים שרדו ביערות של רומניה, הונגריה, אוקראינה ואפילו ביערות צרפת באזור שהיה תחת שלטון וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים.

"גדלתי, כאמור, כמו רבים אחרים, בידיעה על יהודים רבים שהיו בעל כורחם קרבנות פסיביים בתקופה ההיא, אבל מתברר שהיו כאלה שניחנו ברוח שונה ממה שמקובל לחשוב בהכללה על אותם שישה מיליון נספים בשואה. אני חושב שסיפורם לא מוכר, בייחוד לא בתרבות הקולנועית, וראיתי בכך הזדמנות להרכיב סט שונה של אייקונים, דמויות אחרות שחיו, ועצם קיומם ממחיש שהייתה מורכבות הרבה יותר גדולה בסיפור של היהודים בתקופת השואה. זו הייתה אג`נדה שהיה חשוב לי לטפל בה".

התכווננת לאופן שבו רואים היהודים את עצמם או לאופן שבו העולם רואה אותם בהקשר של השואה?

"אני מניח שאת הסרט הזה עשויים לראות כ-30 עד 40 מיליון איש ברחבי העולם, ולהערכתי מיעוטם יהיו יהודים. כך שבמובן זה מדובר בסיטואציה שמדברת לעולם התרבותי העולמי כולו. אבל ליהודים יש גישות שונות ומעניינות מאוד להיסטוריה שלהם. אני מקבל תגובות שונות לאופן בו עיצבתי את הדמויות בסרט הזה, ותגובות אחרות לאופן בו שורטטו היהודים בסדרה `שלושים ומשהו`, למשל. אפשר גם לציין את התגובה הפרובוקטיבית של הישראלים הצברים, שמבדילים את עצמם מיהודי אירופה ורואים עצמם שונים מהם במובנים רבים. אני מניח שהסרט ייצור אולי מכנה משותף בין כל הגישות השונות האלה".

ב”התנגדות” אפיון היהודי הוא כלוחם הנאבק כנגד מי שרוצה לחסלו

"זה היה הרעיון וזה גם בסיס העובדות שעל פיהן הוא נעשה. אני לא חושב שיש כבר עניין בהוליווד להציג את היהודי כקורבן, וכאן באמת מדובר בפעולה אישית של מספר אנשים אינדיבידואלים, שקיבלו את ההחלטות שלהם לבדם, אפילו לא על בסיס אידיאולוגי כלשהו, אלא בשל הצורך הבסיסי לשרוד. אבל הדעה הרווחת היא שהשואה בכלל היא נושא שקשה למכור היום לשם קבלת מימון לסרט בהוליווד".

תחושת דחיפות בתיעוד השואה

לאחר מלחמת העולם השנייה עלו טוביה וזוס לישראל, חיו כאן בחולון ובקיבוץ דן, אבל כעבור עשור היגרו לארצות-הברית, הקימו משפחות בניו-יורק, ניהלו חיים רגילים ועבדו כנהגי מוניות. הם לא הרבו לדבר עם זרים על עברם, שיתפו בעיקר בני משפחתם בעלילותיהם, ומעולם לא ביקשו לזכות בהכרה על פעילותם בהצלת יהודים. טוביה מת ב-1987 בגיל 81, זוס הלך לעולמו ב-1995 בגיל 83, עשהאל גויס לצבא הרוסי ונהרג בקרב קניסברג ב-1945, ואילו ארון, שהיה נער צעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושימש בעיקר כשליח של אחיו, הוא היחיד מהאחים שעדיין בחיים. הוא בן 81 וגר בפלורידה.

זוויק מספר ש"המקור המרכזי לתסריט היה ספרה של נחמה טק ("התנגדות – סיפורם של האחים בילסקי"), שהספיקה לראיין את טוביה לפני מותו, ב-1987. כך שעמדה לרשותי העדות הזאת. פרט לכך, בני משפחתו של טוביה, אותם פגשתי, העמידו לרשותי שעות של הקלטות שבהן דיבר על חייו. טוביה גם חיבר אוטוביוגרפיה ב-1946 שלא פורסמה, שגם אותה קראתי. וכמובן ששמעתי סיפורים מפי הניצולים עצמם, חלקם היו צעירים בזמן שהדברים התרחשו. כך שיכולתי להרכיב שלד של סיפור אמין, שהעובדות בו מדויקות ומתועדות. את זה שההורים של האחים נרצחו ושהם נקמו במשתפי הפעולה עם הנאצים בבלארוס שהיו אחראים למות הוריהם, והרגו אותם - אלה עובדות שידענו. כך גם נדודיהם ממקום למקום, ובכל פעם הקמתו מחדש של המחנה. כמו כן ידענו בוודאות שהם היו בני ברית של הפרטיזנים הרוסים. אבל כיצד הם ניהלו חייהם, על מה הם דיברו, מה היו מערכות היחסים בין הנפשות הפועלות בקבוצה - אלה דברים שהייתי חייב לפתח מבחינה דרמטית, כי אף אחד לא סיפר לי, וזה היה תפקידו של הדמיון היוצר והיצירתי בתהליך, להתחיל להבין איך הם תפקדו".

מה אתה לוקח באופן אישי מהסיפור הזה?

"זה סיפור יוצא דופן. אני חושב שהוא מלמד אותנו שהאנשים האלה - הלא מתוחכמים והלא משכילים ואשר הגיעו מרקע כפרי - לא היה משהו מיוחד בעברם או בדברים שעשו קודם לכן, שבגללו ניתן יהיה לצפות שהם יעמדו מאחורי מפעל התגוננות והצלה מיוחד כל כך. ויש בכך משום מסר אוניברסלי לכל אחד מאיתנו, באשר לכוחות ולמשאבים שהוא מסוגל להוציא מתוכו פנימה כאשר הוא נמצא בשעת מבחן גורלית. הדברים שאנחנו עשויים לגלות ביחס לעצמנו הם במקרים רבים מעוררי השראה. אני גם חושב על דמותו של המנהיג שנולד בתנאים המאוד מיוחדים האלה, שממש אינם דמוקרטיה. מה היו המהלכים הפרובלמטיים שהם ביצעו ונאלצו לחיות איתם, כדי לשרוד ולגרום לכך שגם האחרים שאיתם ישרדו, והאם הם נתנו לאחר מכן דין וחשבון לעצמם ולאחרים ושילמו על כך. האם הם סיכנו את עצמם כדי שאחרים ישרדו. כל אלה נושאים מרתקים בעיניי, ונראה לי שהם גם נכונים לימינו אלה. כמו כן התעניינתי בשאלה מתי הופך הקורבן למקרבן ומתי הוא מבצע מעשים אלימים ואגרסיביים שאחריהם כבר לא יראה עצמו כקורבן".

הסרט נראה כמו עוד חוליה בסדרת סרטים שחזרו לעסוק בשואה ובאספקטים אחרים של מלחמת העולם השנייה, בשנים האחרונות. כמו סרטו של מארק הרמן, "הנער בפיג`מת הפסים", זה של הקנדי ג`רמי פודסוואה, "רסיסים", עבודתו של פול שרדר "אדם בן כלב" (על פי יורם קניוק), "נער קריאה", של סטיבן דאלדרי, "ואלקירי", של בריאן סינגר, ועוד.

זוויק: "אני לא חושב שזו קנוניה מאורגנת. `ואלקירי` הוא אמנם סרט אולפנים הוליוודי, אבל רוב הסרטים האחרים הם יצירות אינדיפנדנט (הפקות חוץ-הוליוודיות). בכל מקרה לא מדובר בטרנד שהצטרפנו אליו, הרי את הזכויות להפקת סרטנו רכשנו לפני 12 שנה, והתזמון של יציאתו לאקרנים יחד עם סרטים אחרים הוא מקרי למדי. אנחנו, היוצרים, לא דיברנו בינינו ותיאמנו את זה, אבל ברור שאם הסרטים המרכיבים את הגל הזה לא היו עושים כסף, הוא היה דועך מייד ונעלם. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא תחושת הדחיפות של יוצרים לתעד את כל מה שניתן מהתקופה הזו בהיסטוריה האנושית כל עוד עדיין יש עדויות חיות לכך. ספק אם בעוד עשר שנים יהיו. כעת ניצולי שואה וכאלה שעברו את התקופה עדיין חיים ויכולים לספר באמינות ובאופן מדויק על חוויותיהם האישיות כל עוד הם איתנו".