ולבר חלה צרי נחלץ להושיע 

על סדרת הקונצרטים האחרונה של הסימפונט רעננה ניצח עומר  מ. ולבר, שהיה אמור להפגין בקונצרטי הסדרה  את כישרונו כאקורדיוניסט ביצירה שחיבר לו  דויד זבה לאקורדיון ולתזמורת: "שנות אור סוויטה לאקורדיון ולתזמורת". מה רבה ההפתעה הייתה שלצד ולבר עלה לבמה לביצוע היצירה הכנר ניתאי צרי, נגנה הראשי של הסימפונטוולבר ששימש בתפקיד המנצח בלבד.
 
בירור קצר העלה שיומיים לפני הקונצרט  לקה ולבר בדלקת פרקים בידיו,  שאמנם איפשרה לו לנצח אבל לא לנגן. עלתה אפשרות שנגן אקורדיון אחר ינגן אך המלחין זבה חשש לקחת סיכונים. מי יוכל ללמוד יצירה מורכבת בזמן כה קצר?! זבה החליט לסמוך על מי שהוא מאמין בו. הוא התיישב וכתב את התפקיד הסולני מחדש והפעם לכינור. זה נשמע אחרת, וצריך להפעיל הרבה דמיון כדי לשמוע בין קשת המיתרים את צליל המפוח המנגן, האקורדיון.
 
ייאמר מייד  - ניתאי צרי עשה עבודה מעולה בנגנו את היצירה החדשה, ולבטח כשהוא נאלץ ללמוד את היצירה בזמן קצר כל כך. "שנות אור" מתארת בשלושה פרקים: אנטונוֹבקָה, הוֹרוֹדֶץ וסטוֹלין נקודות בחייה של סבתו של המלחין וזאת בעקבות סיור של זבה בנופי סבתו באוקראינה.
 
המקבילה הצלילית לנופי אוקראינה הם התנגשויות סגנוניות ולעתים גם מפגשים צורמים בין הסולן לתזמורת ולעתים בתזמורת עצמה. ואז הכל מתחלף לרגע בטוח במסורת הקלאסית ומשם פניה אל מסורת המוזיקה החסידית שהאקורדיון והכינור (והקלרנית) שותפים בה כמעט במידה שווה. יש בהתבוננות של זבה במסורת הרבה חום ואמפתיה ואלה עוברים בקלות מן הבמה לקהל. "שנות אור" שבניצוח ולבר ובנגינה סולנית של צרי, היא סיפור הצלחה, יצירה שלבטח תשוב לבמה וכבר עכשיו אנו מסוקרנים לשמוע את האקורדיון הסולני.