שיתוף  הפעולה של פסטיבל הג`אז של תל אביב  עם סדרת הג’אז של המשכן הוא רעיון פשוט ומתבקש. איך יוכל הפסטיבל לייבא נגני ג’אז מהשורה הראשונה מתוך המיינסטרים ולשלם להם מרווחי אולם של 300 מקומות? אמנים חשובים בז`אנרים אלטרנטיביים (כמו קאהיל אל זאבאר בשנה שעברה בסינמטק, ופטר ברוצמן ב"לבונטין") אינם יקרים כל כך ולעתים צוברים בארץ הרבה יותר קהל מאשר בארצות מוצאם. אך הפעם, בזכות  השידוך עם המשכן, עלה מספר אמני צמרת ובראשם המופע הפותח- חמישיית ג`יימס קרטר והמחווה ללי מורגן –מופע שביעייה עם כמה מוותיקי הג’אז האמריקאי השחור והחם.

כך, ללא פשרות של "שחקני חיזוק" ישראליים לסולנים בודדים ועם מופע נוסף,  סנסציוני,  שעיקם את פרצופם של חובבי הג’אז הטהור (מה עושה פורטיס בפסטיבל הג’אז?) יצא הפסטיבל, עם 18 אורחיו מחו"ל בשמחה לדרך.
 
חמישיית קרטר - לבדר בכל מחיר
 
חמישיית ג`יימס קרטר פתחה את הפסטיבל  במופעה החדש Present tense ,שם בעל משמעות כפולה: זמן הווה והווה מתוח. השם רומז על אמנות מעודכנת ומתוחה. אי אפשר להאשים את קרטר בחוסר עדכון: חמישייתו מצוחצחת למהדרין, משופשפת מאוד. לא מדובר פה על סטאר עכשווי המזמן חבורת צעירים למופעים בחו"ל אלא על קבוצה המכירה את הרפרטואר השוטף שלה בעל פה. כדי לא לפגוע בשטף הקריא קרטר את רשימת השירים בפתיחה והציג את הנגנים: כולם נגנים מצוינים ומפורסמים. מה שלא ידעתי- והתברר לי בהמשך הוא האובססיביות שלהם לבדר אותנו בכל מחיר.
 
לא הייתה סיבה שהמופע יתרומם לגבהים עצומים: ההרכב לא מנגן סטנדרטים אלא קטעי מקור וכשהוא מנגן סטנדרטים אלו  הם קטעים של תלוניוס מונק או קליפורד בראון. אבל קרטר שמנגן להפליא בארבעה  כלים (סקסופון סופרן וטנור, חליל ובס קלרנית) החצוצרן המעולה שלו דווין אדאמס, הפסנתרן ג`ראלד גיבס היודע לנגן עם מרפקים ומנגן בלוקים של אקורדים במהירות שבה בני תמותה מנגנים סולמות, הבסיסט ראלף ארמסטרונג הנראה כמו דני דה ויטו (אבל יותר גבוה ממנו) השולט היטב בקשת וגורם לבס להישמע כמו צ`לו- מי צריך יותר מזה? אז למה צריך הבסיסט לנעור, הסקסופניסט לצהול כסוס  והחצוצרן להשמיע אפקטים?
 
בתקליטים הראשונים שהופקו בזמן מלחמת העולם הראשונה נדרשו נשפני הדיקסילנד לבצע אפקטים שונים כדי להצחיק את הקהל. מאז עברה מאה שלמה. האפקטים הנלווים (שאמנם דורשים שליטה מקסימלית וחושפים שימושים כליים שלא כתובים בספרים ולא נלמדים באקדמיות) גם אינם חלק ממחאה כלשהי (כפי שהיה בשנות החמישים והששים כשמוזיקאים רצו למחות, לאתגר ולהרגיז) ואינם חלק מהותי מיצירותיהם של חברי הקווינטט. קרטר כותב יפה, בצורה טונאלית. קהל אוהבי הג’אז חונך להאזנה קשובה ב-20 השנה האחרונות ואינו זקוק להצחקות. התחלתי להאזין בצורה סלחנית,תוך ספיגת צלילו המצויין של הקוינטט הסופר מקצועי ולקראת הסוף התפללתי שהם יפסיקו להתבדח. כמובן שיש משהו לא הוגן בהטפלות לפרט מסוים והתעלמות מכל מה שהיה טוב, אבל לכל מופע יש את האמביאנס שלו, משהו שאתה הולך איתו הביתה ולשמחתי הלכתי הביתה דווקא עם המופע השני, המחווה ללי מורגן.
 
The All Star Jazz Band - שלוש מאות שנה של נגינת ג`אז
 
לי מורגן מסמל את דור ההרד בופ, דור המחאה השחורה שקם נגד נגני ה"קול ג’אז" והביא את מקצבי הפאנק השחורים השואבים מהגוספל והבלוז בלי לשכוח את העוקץ הוירטואוזי של הבי בופ. חלק מנגני המופע ניגנו איתו (הוא נרצח לפני 36 שנה, בשיא הקריירה שלו) ולכן במצטבר היו על הבמה בערך 300 שנה של נגינת ג’אז, ואיזו נגינה!
 
ראשית מגיעות מחמאות לזקן הנגנים המתופף בילי הרט (69) שגם כתב למופע ,לפסנתרן ג`ורג` קייבלס (שיופיע כסולן בהמשך הפסטיבל) ולבני מאופין, שהופיע ב"תבשיל המכשפות" של מיילס דייוויס ב-1971 וניגן סולו מופלא בבס קלרנית ( כמובן שהוא אינו טכנאי מושלם כקרטר, והגיל עושה את שלו, אבל יש לו כפליים נשמה). בנוסף היה הסקסופוניסט בילי הרפר ושני חצוצרנים יותר צעירים, ג`רמי  פלט ( עוד נשוב אליו ביום חמישי) ודייויד וייס.  אחת המנגינות של מאופין, "ניאופיליה",  נחרטה בזכרוני בגלל העצב, הפשטות והנשמה שהסתתרה מאחורי כל סולו. פירוש השם הוא" אהבת  החדש". יתכן שדווקא קרטר  וחבורתו חלו קצת בניאופיליה בשרשרת האפקטים הבלתי פוסקת ואילו מאופין וחבורתו מתאפיינים ב"אהבת הנגינה".

אך מרוב הרד בופ, פאנקיות ונשמה נשכחה העובדה הפשוטה כי הרכב של שבעה נגנים אינו אמור לתת סולו לכל נגן בכל קטע. הקטעים היו ארוכים מדי והניהול המוזיקלי לא דאג לצמצם את מספר קטעי הסולו, שלעתים קרובות דמו זה לזה. יוצא מכלל זה הוא קטע מצויין של בובי טימונס, הפסנתרן המזוהה יותר מכולם עם הרד בופ ועם לי מורגן: בקטע הפאנקי שלו  חזרה אחרי כל סולו הפראזה הבסיסית המקורית ובכל פעם הפתיעה מחדש בכוחה. דרך אגב, לי מורגן עצמו כמלחין לא זכה לייצוג רב, אלא בעיקר דרך נגינתו.
 
יעלה באלין - בילי הולידיי חיוורת
 
ביומו השני של הפסטיבל  הישראלים נכנסים לתמונה.  יעלה באלין היא זמרת ישראלית צעירה השוהה בניו יורק ובאה להשיק את אלבום הבכורה שלה שנקרא Travelling Alone ע"ש סטנדרט של בילי הולידיי, המופיע בדיסק ובהופעה. ליעלה יש בטחון עצמי רב. היא נינוחה, שרה ללא לחץ ומאוד מושפעת מגישתה של בילי הולידיי ומפרשנותה, בניגוד לזמרות רבות הנוטות לכוון האלתורים של אלה פיצג`רלד. היא שרה כארבעה  סטנדרטים שהתפרסמו בביצועה של הולידיי, כולל בלוז שהולידיי יצרה. קולה נעים והיא מלווה בארבעה מקצוענים ובראשם המתופף הוותיק שי זלמן והגיטריסט עופר לנדסברג המשלים את הפראזות של השירה ברוחו של הסקסופוניסט לסטר יאנג שהיה הקול המלווה של הולידיי. האם כל זה מייצר חוויה פסטיבלית? לא ולא. צריך הרבה יותר להתאמץ, לחדש ולהתאתגר, למצוא פרשנות חדשה. אני מודה כי לו הייתי נכנס למועדון ושומע אותה מרחוק הייתי מרגיש בבית. אבל באולם הקטן של הסינמטק, ללא סיגריות ואלכוהול, האווירה מאופקת. גישת הLaid Back  של הקבוצה, שהתקבלה אגב בשמחה רבה על ידי הקהל שהכיר את מרבית הסטנדרטים, לא תעבוד לאורך זמן. כהצהרת כוונות היא חיוורת מדי.
 
טריו קרטר - שמיכת סאונד
 
ניצלתי את העובדה שהמופע קצר כדי לבחון את קרטר שנית והפעם בהרכב טריו אורגן. טריו האורגן, שהתמסד על ידי ג`ימי סמית` בשנות הששים הוא הרכב המוותר על תפקיד הבסיסט (במקומו מנגן האורגניסט בפדלים) ויוצר משולש שווה שוקיים בו נגן כלי הנשיפה (בדרך כלל טנור סקסופון) מתחלק בהובלה עם האורגן ומתופף מתווך ביניהם. כזה היה הטריו המפורסם של סמית` וטרנטיין, המשמש עד היום כמודל. לא אצל קרטר. קרטר ממשיך להופיע עם ארבעת הכלים שלו, מרוכז יותר בסגנון נשמה אך מפליא לנגן 2 או 3 צלילים בו זמנית, לקחת קטעי סולו ללא האורגן ולאפשר לאורגניסט המוכשר ג`ראלד גיבס, המצויד באורגן האמונד אמיתי ובשני סינתיסייזרים נוספים, לפרוש לו שמיכת סאונד שממנה הוא יוצא ונכנס. לזכותו יאמר כי הפעם המעיט, עד כמה שהוא יכול, בפעלולים מיותרים וניגן מכל הלב. מותר להיות שוויצר בג’אז ומי שלא שלא חשוב לו להיות במרכז לא יגיע לשם,הכל שאלה של מידה, ואת זה קרטר נוטה לשכוח. דרך אגב, הרבה יותר נעים לנגן ולהאזין למוזיקה בסינמטק מאשר במשכן. המשכן אינו אולם המאיר פניו לג’אז. הנגנים רחוקים, הסאונד מגיע קצת באיחור והאווירה פשוט אינה מתאימה לג’אז.
 
ג`רמי פלט - שם שכדאי לזכור
 
ההופעה הטובה ביותר ביומיים אלה, לפחות מבחינת הגיבוש הייתה של החמישייה של החצוצרן ג`רמי פלט במופע המבוסס על הדיסק האחרון שלו, "נובמבר". יש לו פסנתרן מאוד מאוד מוכשר- ולא בנושא הטכניקה אלא בבניית קטע סולו, בהתרכזות בצליל ובטקסטורות של הפסנתר ושמו דני גריסט, ויש לו עזר כנגדו –הסקסופוניסט ג``י.די.אלאן. זהו רד בופ עדכני, עם כתיבה לא פשוטה מבחינה מלודית והרמונית של פלט עצמו, שלא בלט במיוחד במחווה למורגן.
 
במופע שלו שומעים היטב את ההשפעה של החצוצרן פרדי האבארד אבל כשהוא מנגן בלדה צלילו מצטמצם ומזכיר יותר את צ`ט בייקר. הקבוצה מגובשת, מנגנת לעניין, בלי הצגות, ואין בה מחוות שהולכות אחורה.  במובן מסוים מצא ג`רמי פלט צורה מודרנית, שאינה נכנסת כלל לעולם ה"פרי ג’אז", אבל מאפשרת חופש פעולה רחב לכל סולן. קטע שנשמע כויכוח בין החצוצרה והסקסופון במהירות מסחררת ללא פסנתר ומזכיר את אורנט קולמן- מתאזן מיד בבלדה סנטימנטלית. ג`רמי פלט הוא שם שכדאי לזכור.
 
מישל שגראוי - ליווי סטטי
 
נכנסתי גם למופע של מישל שגראוי, גיטריסט פיוז`ן יליד נצרת. הפיוז`ן שעליו מדובר אינו רק ג’אז הפוגש ברוק, אלא מוזיקה ערבית פוגשת מוזיקה מערבית. מאחוריו דיסק אחד ושני בדרך. ההרכב כלל דרבוקה, כלי הקשה, בס חשמלי, סקסופון סופרן המנגן קלרנית, תופים ומישל עצמו בגיטרה. לצערי היו מעט אנשים במופע  (גם חמישיית פלט לא מילאה את האולם הגדול, האם 23:00 היא שעה מאוחרת מדי?) אהבתי את נגינתו של שגראוי שהזכירה לי את מקלוולין בחשיבה ובביצוע. יש לו גם קשר טוב עם הבסיסט ואלרי ליפטס. מה שלא אהבתי היא הסטטיות של הליווי ובכלל את המצב שבו המלווים אינם דינמיים ואינם "מפריעים" לסולן. תפיסתי לגבי ג’אז, המבדילה אותו ממוזיקת עולם, הוא שהוא חייב להיות בתנועה על שלל חלקיו. יש כבוד מוגזם מצד סקציית הליווי לסולנים –מה שמונע דיאלוגים יותר תוקפניים ומאתגרים.

כך חלפו יומיים דחוסים והרבה הרפתקאות מחכות לנו ביומיים הבאים. אני מציע לשים לב לפינת הג’אז החפשי המיוצג על ידי הסקסופוניסט אלברט בגר והמלחין-חלילן האורח ג`יימס ניוטון שינגנו הרכב חופשי ללא פסנתר ויסיימו את הפסטיבל.
 
פסטיבל הג`אז של תל אביב, מופע פתיחה במשכן לאמנויות הבמה ומופעים באולמות סינמטק תל-אביב, 24, 25 בפברואר 2009 . ניהול אמנותי: ניצן קרמר וברק וייס.