מחול - פותח קופה: פרידה, חצי פרידה

פרידה מעליזה עזיקרי שהלכה לעולמה השבוע וחצי פרידה מגרי בילו שהתפטר השבוע מבית צבי

מפלסת הדרך למרגלית צנעני ולשרית חדד

את שמה בדברי הימים של הזמר העברי חרטה הזמרת עליזה עזיקרי באמצעות שני להיטי הענק הישרא-יווניים "נערה ממש אוצר" ו"בחיים הכל עובר", שפתחו (הראשון) וסגרו (השני) את התקליט אריך-הנגן "נערה ממש אוצר" שראה אור ב-1968. אולם במבט פרספקטיבי עזיקרי קנתה את מקומה בפופ הישראלי כמפלסת הדרך וכמבשרת בואן של מרגלית צנעני ושרית חדד, גם כאישיות בימתית וגם כמבצעת פופ ים-תיכוני, עוד בטרם שזכה לכינוי הזה.

עזיקרי, נערה ממוצא מרוקאי, הייתה זמרת-מבצעת נדירה, שניחנה בקול אדיר, במוזיקליות גבוהה ובטמפרמנט בימתי יוצא דופן, גם לתקופת פעילותה וגם בכלל. התנהלותה הבימתית החברמנית והבלתי אמצעית התעצבה מן הסתם וגם תאמה את דרכי הביצוע והבילוי של שנות הששים, במועדוני הלילה של יפו, עבורם היא הייתה אטרקציה מבוקשת וכוכבת בלתי מעורערת. בין היתר, בזכות רפרטואר שירים בינלאומי מגוון ביותר.

מזגה האימפולסיבי, הגשתה היצרית וגם יפי מראה תאמו את סוגת המוזיקה הים-תיכונית הפופולרית של אותם ימים, בהשראתו האדיבה ואף הנדיבה של הזמר והיוצר היווני אריס סאן (שהיה מאהבה ולמענו עזבה את בעלה שחקן התיאטרון הדגול נסים עזיקרי ז"ל). אולם לאורך השנים הם היו בעוכריה כשלא הצליחה להינתק מהם, להתפתח ולהתקדם, ונשארה מזוהה כאמנית נישתית, ויעידו גם התפקידים ומחזות הזמר בהם השתתפה, כמו "תעלולי נאסר א-דין", "במזל דגים" ו"קזבלן" (הסרט).

במבט לאחור, דומה שעזיקרי נכשלה בניתוב הקריירה העצמאית שלה, מפני שהייתה תלויה יותר מדי בגברים שבחייה. מערכות היחסים הבעייתיות והסוערות שלה עימהם, מנעו ממנה מיצוי הפוטנציאל הקולי-בימתי שהיה טמון בה. היא גם לא הצליחה להתאים את עצמה לשינוי הפעמים והטעמים, ולמעשה חדלה מלהוות גורם בפופ המקומי, גם בתבליניו הים-תיכוניים, מאז שנות השמונים, על אף גיחה מאוחרת, שהתגלתה כשירת הברבור, ב"דרור - חגיגת זמר ים תיכוני" משנת 1989, עם השיר "כעת חיה".

לפחות עזיקרי השאירה אחריה קומץ נבחר של הקלטות שמנציחות בה-בעת את גודל הכישרון וגודל ההחמצה שאפיינו את דרכה המוזיקלית. בולט בהם האלבום "שירים שאהבתי", עם גרסאות שלה לקלאסיקה ישראלית, כמו "כשהיינו ילדים", "סתיו", "היה הוא אפור", "אשכולית", "מי יתנני עוף" וגם "איילת אהבים" שהתאזרח בזכות נעמי שמר. וזה לצד להיטים "עבריים" נוספים שלה כ"מי ההולך", "הגיע מכתבך", "ערב טוב" ו"מגדים" הנהדר מתוך פסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ו.

נוח וקל לזכור את עליזה עזיקרי בזכות "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר", "אם יש אהבה בלב" ואפילו "כי רב להושיע" (הדואט שלחה עם נסים גרמה מתוך פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח דרור למנצח שיר מזמור" תשל"ח-1977) הים-תיכוניים, אבל כמו בחייה גם לאחר מותה, מגיע לה הרבה יותר מזה.

הממלכה הרמת גנית

גרי בילו לא עוזב אותנו אבל השבוע הוא נפרד ממפעל חייו, בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה הקרוי "בית צבי". ממלכה רמת גנית שהפכה לשם דבר בתיאטרון הישראלי, ולמרות שלא נשאה את שמו של מנהלה הדומיננטי, הכריזמטי והמסור בכ-28 השנים האחרונות (כולל שנת ניהול אחת בתיאטרון הלאומי "הבימה"), כבתי ספר וסטודיו`אים שקרויים על שמות מייסדיהם ומנהליהם, היא שם נרדף לדרך ולשיטת לימוד. למיתוס לכשעצמו.

בניגוד לעמיתיו, שמעדיפים לבור את התבן מן הבר, לבחור בקפידה (ובאחריות לכאורה) את תלמידיהם ולהתמקד בפיתוח ובהעשרת מתי מעט נבחרים (גם מתוך הבנה שהבמה הישראלית אינה זקוקה למחזורים של עשרות בוגרי תיאטרון מדי שנה), בילו דגל במאסות - מאסות של תלמידים ומאסות של הפקות. ואני לא מתכוון להיכנס בעיניים פקוחות לפח היקוש ולעימות הנצחי-כמעט בין מצדדים ומתנגדים. אבל בגדול, כפי שזה למתבונן מהצד, שאינו בקיא בניואנסים, הגישה הקפיטליסטית המובהקת של בילו מכינה את התלמידים לקשיים של החיים המקצועיים, למן הרגע הראשון, לא מגוננת עליהם בכיפת ברזל ובבועה מנתקת.

לקפיטליזם הזה מספר צדדים. הצורך של בית הספר להתקיים, גם בתשלום השכ"ל וגם בהקצבת המדינה שנעשית פֶּר תלמיד; התחרותיות האישית המקודשת בין התלמידים; טיפוח הכוכבים והעדפתם על פני חוטבי העצים ושואבי המים; וגם ייצור מקור הכנסות נוסף, בהפיכת בית הספר ומנגנון הפקת ההצגות שלו, לתיאטרון מנויים לכל דבר (כמעט). כולל אספירציות להשתתפות בפרס התיאטרון. חיידק הפקה שנשאר בו כנראה משנות הניהול שלו בתיאטרוני הילדים ובאר שבע. ועם זאת, הסלוגן שטבע בילו לפיו הוא מכין את תלמידיו למקצוע מעשי, ראוי שיישפט במבחן התוצאה, ללא דעות קדומות וללא דיון בגופו של אדם, בתכונותיו ובאישיותו, אפילו שהם מעוררים מחלוקת.

בילו מסיים את עבודתו בבית צבי על רקע מה שהוגדר כמשבר ניהולי. במלים אחרות: גרי בילו הוא קורבן של השיטה הקפיטליסטית שלו. ואפשר להסיק שהמשבר הכלכלי, העולמי והמקומי, לא פסח גם על נפח הפעילות התופח (לעתים מעבר לכל פרופורציה, אם כי לחדוות היצירה וההנאה של צופי התיאטרון) של "בית צבי", שסבל גם מקיצוץ משמעותי בתקציבו וגם מגרעון גדל. יש רק לקוות שהם לא קריטיים ומשמעותיים לגבי עתידו וגורלו של בית הספר. ואם אחרי שלושים שנות ניהול גרי בילו ראוי לאתנחתא ולמנוחה, גם "בית צבי" ראוי לשינויים ולתחלופה. רק העתיד ילמד איזו צורה או שיטת לימוד הוא ילבש בעידן שלאחריו.