ללא פרשנות חדשה

על פניו, הרעיון היה מבטיח. אפילו שם טוב מצאו, "ככה היא באמצע", חביב ונחמד. רק מה, הכוונות הטובות נשארו על רצפת חדר החזרות. להוציא רגעים ספורים, שמונה הבחורות הצעירות היו עסוקות בלחלוק כבוד (גדול מדי) לשירים העל-זמניים של להקת "כוורת". להוציא שירים בודדים (וזה היה מופע קצר -  14 שירים בלבד על פני 70 דקות בקושי) הן נכשלו במתן פרשנות חדשה, שלא להגיד נשית, שתעניק נקודת מבט אחרת לרפרטואר הנבחר של הרכב הפופ המיתולוגי.
 
מבלי לזלזל ולהמעיט בערכן, של ארבע האל"פיות, הזמרות איה כורם (ניהול והפקה מוזיקלית), אפרת גוש, אניה בוקשטיין ואמילי קרפל,  ושל ארבע הנגניות שאיתן תמר אייזנמן (גיטרות וגם שירה), שני שביט (קלידים ופסנתר) תום דרום (בס) וקרן טפברג (תופים), תוצאות ההחמצה והאכזבה היו צפויות. אבל לא הן אשמות.
 
אשמה היומרה, שניתן ליצוק פרשנות חדשה או אחרת ליצירה של כוורת. אשמה הבחירה, בשירים שמרביתם היו מובנים מאליהם או קלים מדי, ומיעוטם כאלה שיש בהם נשיות או הזדמנות לאמירה נשית. חבל שהפקת "פסטיבל אשה" סמכה על הרעיון ולא ציוותה לו איש מקצוע שיכוון, ישגיח ויפקח.
 
בעיקר נדונה משימה זו מראש לכישלון, מפני ש"כוורת", עם כל הפופולריות, הישראליות, המוניטין הרב ומה שהיא מייצגת מאז ועד עתה, לא רק שהייתה הרכב של שבעה מוזיקאים גברים מחוננים, אלא הייתה להקה של אחווה גברית, שהריצה דאחקות של חברה`, אמנם לא על חשבון נשים אבל לנשים לא הייתה בה דריסת רגל, לא היה להן מקום בהווי הלהקה, לא כדמויות מרכזיות, בקושי כמושאי התייחסות. וכנראה שנדרשה יוצרת דעתנית ונשכנית ומפיקה מנוסה יותר מאשר איה כורם, החביבה והמתוקה והמאוד באמצע, להוביל ולנווט אמנותית פרויקט שאפתני שכזה, גם אם מראש הוא נועד להיות כיפי ולא חדשני ונועז בגישתו.
 
ההשוואה בין המקור לוריאציה אינה הוגנת ולא עושה חסד עם הבנות. כוורת הייתה להקה שעיצבה את עצמה. ברימייק הנשי, היעדרם של אנשי מקצוע ברמות העיצוב השונות של המופע, היה קריטי. במאי, מעצב במה ותנועה (תגבור הצד הכוריאוגרפי, כמו בהבלחה המשעשעת של "המגפיים של ברוך", היה נותן מענה מסוים), מעצב תלבושות (או אפילו סדרן, שייעץ וינחה אותן מה ללבוש ואיך) וכותב טקסטים, יכולים היו לכוון, להתוות דרך, לסגנן בצורה ובאופי את המופע. נקודת תורפה בולטת, למשל, היו קטעי הקישור בין השירים. אצל "כוורת" הם היו חלק בלתי נפרד מההופעה והתופעה; מילוי המקום שלהם בשתיקות מביכות ובאמירות לא מתוכננות (ומביכות עוד יותר מהשתיקות), היה בעוכרי ההפקה.
 
וכך, דומה, שהעבודה על המופע הייתה מוזיקלית בעיקר. הדבר ניכר במיוחד בהרמוניות הקוליות, אבל כמעט ולא בתיזמורים, שלא הצליחו להיות אחרים, חדשים ומגרים. קשה להשיג הרגשה של להקה בחודשיים של עבודה, אבל עין ואוזן חיצוניות, היו בהחלט מוסיפות.
 
כאמור, המופע כלל 14 (וחצי) שירים בלבד. חלקם בשירה משותפת (שיר הנושא, בפתיחה, "הורה היאחזות" וגם ההדרן "היה נחמד" שקדמה לו מחצית השיר "סוף ההצגה הלילה" בא-קאפלה נטו) או בחלוקה לתפקידים ("גוליית", "העולם שמח"), וחלקם (הגדול יותר) בביצועים סולניים של החברות (כשהאחרות מלוות). כך למשל, קרפל קיבלה את "ביום ובלילה", ועשתה ממנו פופ מתוק ופריך;  בוקשטיין הגישהבביצוע טעון בדרמה ומנוכר משהו ל"ילד מזדקן"; כורם ניסתה לקחת את "אוכל ת`ציפורניים" הזניח לכיוון בלוז מופרך; ואפרת התבדחה על חשבון "סוכר בתה", הזניח עוד יותר, בפאם-פטאליות קברטית מוגזמת ומופרכת עוד יותר.
 
סיבוב הסולו השני היה מוצלח קצת יותר. "לו לו (הופ טררה)" עם בוקשטיין המפתיעה כמובילה; "שיעור מולדת" זכה לעיבוד יפה, טיפה שונה, בפיה של קרפל; למרות ששינתה ללשון נקבה את המלים, כורם תרגמה את "שיר הטמבל" לבלדה ענוגה והחמיצה את האמירה האירונית שלו, אבל היא נהדרת כשהיא על הפסנתר; גוש סיפקה קורטוב של נחת באיכויות משחק מוקצנות בהקדמה ל"מגפיים של ברוך" ובשיר עצמו, שהיה אחד הבודדים שהעז להרחיק עדות; ואייזנמן שנתנה בראש עם "יו יה", ועוררה תהייה: מה היה קורה לו כל המופע היה מופקד אמנותית ומוזיקלית בידיה.
 
וכך קיבלנו ערב סתמי למדי של שירה בציבור, עוד פגישה מחודשת של הקהל עם השירים שהוא בא למענם. הבנות לא היקשו עליו, הן התמסרו לרצונו. היה נחמד. אבל לא יותר מזה. הן נתנו כבוד גדול מדי לשירים של "כוורת". אני משוכנע שהבנים לא היו כועסים, ואולי אף מעודדים ומקבלים בברכה, לו הבנות היו משנות קמעה ומתאימות את השירים לשירה נשית.
 
 
נשים שרות כוורת. פסטיבל אשה, בתיאטרון חולון. 26 בפברואר 2009