יצירותיהם של אוהד נהרין ושרון אייל מתחו את יכולות הרקדנים החדשים של אנסמבל בת שבע
יצירות תובעניות
כאשר עולה תכנית מחול שאפתנית בביצוע של להקת מחול צעירה, שמחצית מרקדניה הם בוגרים טריים של בתי ספר למחול בארץ או בחו"ל, ומחציתם התחילו את דרכם, בלהקה או בחו"ל, בשנה שעברה, יש בכך הכרזה מסקרנת על יכולותיהם, כישרונותיהם ואיכותם. ויש בכך גם סכנה מסוימת, שהרף הגבוה של האתגר הכוריאוגרפי יכשיל כמה מהם, או את הקבוצה בכללה.
לאחר ביצוע הכוריאוגרפיות של אוהד נהרין ושרון אייל אפשר לומר כי אנסמבל בת שבע המתחדש נע בין הצהרה מבטיחה לבין ניצנים יפים של בגרות. כיוון שלא פורטו בדף התכנית שמות הרקדנים ביצירות שבהן הופיעו רק זוג או מחצית מהלהקה, ההערה הזאת באה כאבחנה כללית ומשותפת לכולם. ומאחר שמדובר ביצירות תובעניות, האבחנה הזאת מעידה על פערים בין היצירה לביצועה, ובמיוחד בכל מה שנוגע לשליטתם הקבוצתית בחומר. רגעים סולניים ודומיהם נתנו תחושה טובה יותר של מימוש התנועה והרעיונות הכוריאוגרפיים.
בחלקו הראשון של הערב הועלו יצירות של אוהד נהרין – קטע מתוך “סדר" שנוצר ב-2007, הדואט "פאסומצו" מ-1988, ו"קאמוס" מ-1994. ב"סדר" הלהקה השלמה הצליחה לעמוד במבחן התביעה המדויקת לתנועות כבושות, העוצרות את עצמן, נדרכות ומתפרקות, שבות ועוצרות, מתחדשות שוב ושוב. החזרה על תאי-הכוריאוגרפיה (בדומה לחד גדיא של "קיר") והתנופה של צמד הרקדנים ב"פאסומצו" הייתה נקייה מאוד, ויצרה את המתח הנכון של ההתפתחות הסטטית או השוטפת של היצירות, לצלילי פס קול המוזיקה שערך ועיצב אהד פישוף, כולל טקסט בהשראת צ`רלס בוקובסקי שהשמיעה אחת הרקדניות. את תלבושות עיצבה שרון אייל.
ב"קאמוס" שנוצרה בשעתו עבור להקת המחול של הולנד, בניהולו של ירי קיליאן, ואחר כך שובצה כחלק הפותח של "זינה", שהועלתה על ידי להקת בת שבע, המבחן כבר היה אישי ממוקד יותר. כאן השתתפו רק עשרה רקדנים בשתי קבוצות, והיצירה הייתה קונקרטית יותר בביצועה, חמה ומתוחה במרקם הקבוצתי ובייצוגו האינדיבידואלי. כל אחד מהרקדנים והרקדניות נדרש – ובדרך כלל עמד בדרישה – ליצור את התחושה האינטנסיבית שנהרין עיצב לפרטיה, למוזיקה מעניינת מאוד שכתב עברי לידר, שהיה עדיין מלחין צעיר ואנונימי כאשר נהרין הזמין אותו לכתוב אותה. רקפת לוי עיצבה את התלבושות המיוחדות, כמין טלאי-מתווים של שריון.
לאחר ההפסקה העלתה הלהקה הצעירה את love, יצירתה של שרון אייל מ-2003, שהיא הכוריאוגרפיה הראשונה שיצרה לקבוצת רקדנים גדולה. ביצירה, כפי שהועלתה בשעתה נראו ניצנים ראשוניים של שפת התנועה של אייל, תפיסת החלל והחשיבה המבנית, שאחר כך הגיעו לבשלות ב"ברתולינה" ו"מקארובה קביסה". עם ההחלטה להעלות שוב את love בתכנית הבכורה של האנסמבל המתחדש, החליטה אייל לשכלל את היצירה, אם לאור התגובות הראשונות לפני שש שנים או כתוצאה מהעבודה שלה ביצירות הבאות.
התנועה המדוקדקת מאוד של עבודת הרגליים, כמעט בנוסח הבלט הקלאסי, והרעיון של ציר שסבבו נע גופו של כל רקדן, היו אתגריים ביותר לרקדנים הצעירים, ואינני בטוח אם לטובת היצירה. הצורך שלהם לשמור בו זמנית על המרקם הכללי של קבוצה ועל המבע האישי של כל אחד ואחת, גבה מחיר מסוים של ירידת מתח ודיוק. זו אולי תוצאה של העומס והתביעה שיוצרת התכנית של הערב, ואני מניח שהאמון ביכולות ובאיכות של הקבוצה יאושרו בהמשך, אחרי חזרות נוספות ובהופעות הבאות.
את התלבושות ליצירה הזאת עיצבה דליה לידר, ושרון אייל ערכה את פס הקול המוזיקלי, הכולל את FROM A SHELL של ליזה גרמאנו שיר הנושא שהפך להיט בעקבות העלאתה המקורית של היצירה. אהד פישוף חידש את עיצוב פס הקל שנוצר בשעתו על ידי גיא גרבר.
אחרון חביב לתשואות הוא הצעיר הנצחי של הלהקה – במבי (אבי יונה בואנו) שעיצב בשעתו, וחידש עתה, את שלוש התאורות השונות של המופע הזה, מעודנות בחלק הראשון, מורכבות יותר ב"קאמוס" וצבעוניות-דרמטיות ב-love.
01/03/2009
:תאריך יצירה
|