ראשס – קרקס החיים
 
בתחילת 2008 הגיעה  לכאן להקת המחול הווירטואוזית פילובולוס והעלתה בין השאר את RUSHES - יצירה שהזמינו אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק. הם היו שני היוצרים הראשונים בתולדות פילובולוס שלא באו מתוכה. הקהל, והמבקרים הגיבו על השילוב בהתלהבות על היצירה שהוגדרה על ידי פינטו ופולק כמפגש בין גוגול הרוסי לז`אק טאטי הצרפתי. אני בחרתי לראות אותה נטועה דווקא בנופים של חנוך לוין.
 
עתה חוזרת היצירה אל נמל הבית הישראלי, להקתם של פינטו ופולק, ועל במת סוזן דלל היא נראית יפה יותר, מלאה יותר, ומרתקת יותר מכפי שהיה ניתן לראות במרחבי הבמה הענקית, המנותקת מהקהל, של המשכן לאמנויות הבמה שעליה הועלתה בשעתו. מה שנראה אז ושם כחלוקה לקבוצות נפרדות בנקודות שונות על הבמה נחשף כשלם והרמטי ומחובר לחלוטין לזירה הלבנה, על הכסאות הלבנים המאכלסים אותה, התלבושות ופסקול המוזיקה שעוצבו על ידי פינטו ופולק, התאורה המופלאה של יאן סיבלי וסרט האנימציה של פיטר סלצקה.
 
קרקס החיים הייתי קורא לסיפור האנושי כל כך, שמסופר על ידי נפשות תועות בזירת חיים. בזירה הזו יש לוליינים עוצרי נשימה שנעים בין שמחה לאהבה וכאב, צמד מעודדות ואיש אחד עם מעיל כנפות ארוך ומזוודה – צביקה פישזון הנהדר – שמטופף ביניהם, נזהר, מחפש מוצא, מסתבך בתוך הר של כסאות, מתנער כהרקולס, ומוצא את האור. מסביב - להקת הרקדנים הנפלאה, שרקדניה מעופפים, מחליקים על קרח, משחקים ויוצרים ספר תמונות עשיר, במיטב המסורת של שני היוצרים הנפלאים שמחברים במקוריות רבה את עולם המחול  לעולם התיאטרון, ומבטלים את הקו המפריד ביניהם.
 
ומה שמשמח במיוחד הוא שהלהקה – עידו בטש, נגה הרמלין, שי הרמתי, שיר מדוצקי, אנדראס מרק, צביקה פישזון, שי פרת, דנה פרת וניר תמיר – מביאה ליריות ורוך אנושיים  למרקם העשיר של יצירה שנתפרה לרקדנים הווירטואוזים של הלהקה האמריקאית שהזמינה אותה, והנוסח של הלהקה הישראלית, שיש בו התאמה ושינויים קלים, צולח ביותר.
 
סודאד – אגם הגעגועים
 
כשם שפילובולוס הביאה לעולם התנועה האופייני שלה יוצרים אורחים, כך גם פינטו ופולק מביאים בתכניתם יוצרת "אחרת", הכוריאוגרפית הצעירה טליה בק. בק היא רקדנית הלהקה, אך ביצירתה "סודאד" (ערגה, כיסופים, געגועים) היא מביאה לחבריה תנועה מקורית, שונה מאוד באופייה, שנראית על פניה מופשטת, אך עד מהרה היא מתגלה כמוחשית מאוד. בעלילה היפה יש כמיהה למשהו שהיה ואיננו. הנוצות הצחורות והכנף  שמצטרפת לקראת הסוף, והתנועות המתפתחות במערכות יחסים פנימיות, ובעיקר אלה של הזרועות והידיים, רומזים בגלוי, ובמפתיע, ליצירת המחול הקלאסית "אגם הברבורים", המייצגת בבירור עולם רחוק של אגדות וחלומות שהיו, או אולי רק נדמו, ולבטח נקבעו בתודעתנו באמצעות האמנות.
 
היצירה נוצרה בשיתוף מופתי עם חמש הרקדניות שי הרמתי, דינה זיו, שיר מדוצקי, שי פרת ודנה שובל, ועם המלחין הישראלי הצעיר תום טללים - שותף חשוב ביצירת המרקם המלא של אגם הגעגועים של טליה בק. יש במוזיקה ליריות ומלודיה ענוגות שנשלפות מתוך מצלוליה החדים, המופשטים, הממוחשבים, כמענה והד לכיסופים העמוקים של הכוריאוגרפיה.
 
טליה בק גם עיצבה את הבמה – מלבן גדול שעליו שולחן, ארבע כסאות ואגן מים קטן, שמאיר את הפנים המביטות בו. תמר אור עיצבה תאורה מכושפת שמחזקת מאוד את תחושת הערגה הגדולה של חמש הנשים אל העבר והעולם הכמעט נשכח. בק ופינטו עיצבו את התלבושות הלבנות היפות.
 
שתי היצירות, של ענבל פינטו ואבשלום פולק המנוסים וטליה בק, העושה את צעדיה הראשונים ככוריאוגרפית, שלמות גדולה יותר מסך כל הפרטים והמרכיבים המצוינים, ושתיהן ביחד יוצרות ערב שהוא מחול-מחול ותיאטרון-תיאטרון שלא כדאי להחמיץ אותו.

לרכישת כרטיסים באתר הבמה!