אז נכון שפופיק ארנון הוא כבר שלושים שנה חרדי אדוק מירושלים, אבל הוא עדיין מקשיב מדי פעם לביטלס ולשלום חנוך ומנהל גלרייה בס"ד של אמנים חרדים. בריאיון לטל גורדון בעקבות ההוצאה המחודשת לאלבום הסולו היחיד שלו, הוא מגלה טפח מתפיסת עולמו, ומנסה לנפץ כמה סטריאוטיפים חילוניים.
אחד מהבוהמה
אחרי שהוציאו על גבי דיסק את "חנטריש שלוש ורבע" של דני בן ישראל, ואת "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" המופתי, מגיע תורו של "כל אחד", אלבום הסולו של פופיק ארנון, ששמו אולי רק מצלצל מוכר לבני השלושים מינוס.
בשנות השישים פופיק (מרדכי) ארנון היה מה שנקרא "אחד מהבוהמה", והבוהמה של אז, אולי הרבה יותר מהברנז`ה של היום, הצליחה לנפק סקס, סמים ושערוריות, בכמויות שהסעירו את חיי התרבות הישראליים.
פופיק היה חלק מחבורת לול המיתולוגית שכללה דמויות כמו אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל, יהונתן גפן ועוד.
בתחילת שנות השבעים, היה ארנון בין ראשוני האמנים החוזרים בתשובה והקדים בכך אפילו את זוהר עצמו. אבל עד שעבר לירושלים, הספיק להיות חלק מ"שלישיית התאומים" עם חנן גולדבלט ואושיק לוי, להופיע בסרטים כמו "אלדוראדו" ו"שני קונילמל", ולהוציא ב-1970 את אלבום הסולו שיוצא, כאמור, בימים אלה, בהוצאה מחודשת.
זלזול במחברים
היום, אחרי שלושים שנה בעולם החרדי, כשארנון שוב נדרש לריאיונות ולקידום מכירות, הוא נשמע, במפתיע, כמו מי שעוסק בזה כמעשה של יום יום. אני תופסת אותו בדיוק אחרי שהציץ בחוברת הטקסטים שבאלבום, כשהוא נסער מהטעויות הגסות שמצא שם.
"תקריאי לי בבקשה את השורה האחרונה בבית השלישי בשיר השני, `הרי החושך`", הוא מבקש בטלפון. "ממחסי בגליל אל החוף" אני מקריאה מן הכתוב. "זה הרי שטויות במיץ עגבניות!" הוא מרעים. "מה זה `ממחסי בגליל אל החוף`?! אין דבר כזה! “מי מחזיר את הגלים אל החוף”, זאת השאלה שהשיר הזה שואל!"
"כנראה שמי שערך את החוברת ניסה להוציא את הטקסטים משמיעה. חבל שלא שלחת להם את דף המילים", אני מנסה. "הם לא ביקשו ממני! סתם זלזלו במחברים ובמשוררים. זו בושה וחרפה" הוא משיב וממשיך לעבור אתי בתסכול על השורות השגויות ועל עריכת הקרדיטים הדלה. אין מה להגיד, אני מבינה לליבו.
מכונת זמן אל הפסיכדליה
המפגש עם השירה והנגינה באלבום של ארנון מעביר את המאזין כמו במכונת זמן לתל-אביב של שנות השבעים, אל הסאונד המובהק של שנות הפסיכדליה הישראליות.
זה מתחיל עם "כל אחד" ו-"לא טוב לדעת" שהלחין מיקי גבריאלוב, ממשיך עם שירים מוכרים יותר כמו "בלדה בין כוכבים" המצוין, "אל נא תלך" (שלמה גרוניך על בסיס יצירה של באך, שרובנו מכירים מהביצוע של גרוניך את כספי ב"מאחורי הצלילים"), ו"אל תחדלי לאהוב" (שהוקלט גם על ידי הצ`רצ`ילים, באנגלית). חלק גדול מהשירים נשמעים מוכרים, כאילו בעוד רגע תגיע השורה שבה אפשר יהיה להצטרף אליהם בזמזום, אבל תיאמר האמת, לא תמיד היא מגיעה.
"תקופה של חיפושים ותהיות”"
הטקסטים, שנכתבו כמעט כולם על ידי ארנון, הם הסיפור האמיתי, כנראה, של הדיסק הזה, והם מספרים את סיפור חיפוש הדרך של מי שיהפוך כמה שנים אחרי שנכתבו לרב מרדכי ארנון, דרך שורות כמו "לא טוב לדעת יותר מדי, אם תדע יותר מדי תרגיש לא טוב" (זה נשמע הרבה יותר טוב עם הלחן של גבריאלוב), או "הייתי איש קטן, איש קטן מאד מהחיים, דיברתי עם עצמי, סחתי לעצמי על החיים. היה לי פחד, פחד אלוהי מהחיים".
- הקשבת לדיסק לפני שהוא יצא לחנויות? איך הרגשת לגבי מה ששמעת שם?
"פעם אחת הקשבתי, והרגשתי מוזר מאד. אני יודע שזה משהו שאני עשיתי, אבל זה אני בתקופה של שאלות שכבר מזמן נפתרו, כל השירים שם הם בעצם הרבה שאלות.
"זאת היתה תקופה של חיפושים ושל תהיות. תקופה של שנה שלמה שהייתי לבד עם עצמי, חשבתי הרבה מחשבות על החיים, ולמרות שהמהלך (החזרה בתשובה) קרה הרבה שנים אחרי הקלטת האלבום, התקופה הזאת היתה חלק מהדרך".
"בלי דברי זימה"
- של מי היתה היוזמה להוציא שוב את האלבום?
"היוזמה המקורית היתה של אברהם זיגמן, מרשת ג`, שעשה לפני שנתיים בערך ערב להקות צבאיות ברדיו. במסגרת החלק על להקת הנח"ל הוא הזמין לאולפן גם אותי. בשלב מסוים הוא סיפר לי שהתקליט שלי נחשב היום לתקליט פולחן, ולמה שאני לא אעשה עם זה משהו ואוציא אותו מחדש. ערן ליטווין, איש הרדיו שבדיוק שהה שם ביקש את רשותי לגלגל את זה והסכמתי. אני חושב, לפי החלק של התודות שכתבו בדיסק, שהוא עשה הכל".
- משום מה יש לי תחושה שאם היו מציעים לך את זה לפני עשרים שנה- לא היית מסכים..
"תראי, הייתה תקופה, בהתחלה, שהייתי קנאי ופסלתי את כל העולם אבל זו תקופה של מחלת נפש קטנה שעוברת עם הזמן. בהתחלה אתה מנסה לגייר את כולם ולהחזיר את כולם בתשובה, אחרי זמן מה אתה מבין שלכל אחד יש את הדרך שלו".
- ואיך אתה מרגיש עכשיו, כשזה יוצא מחדש, בהתמודדות הזאת עם חלק מהעבר שלך?
"אין שם שום דברי זימה, אני חושב שזה בסדר. מוזיקה זה דבר מאד גבוה בעיני. אני עד היום מקשיב גם לביטלס. אני יודע שלא עשיתי באלבום דברים בזויים ולא פגעתי באף אחד, סתם שאלתי שאלות".
- אתה מקבל תגובות על האלבום? זה מרגש אותך?
"אני מקבל דווקא תגובות רבות ואפילו טובות מאוד מאנשים צעירים, ואני לא מבין למה... ברור שזה משמח אותי. כל מי שיוצר משהו נהנה שאומרים לו שזה יפה. רק טמבל יגיד שזה לגמרי לא מעניין אותו".
"הפסקתי את הסימביוזה בין האדם לבין הקהל"
נדמה שהחזרה בתשובה של שנות השבעים מנעה את השילוב בין המשך העיסוק האמנותי לבין הדת. נראה היה בשלב מסוים שחוזרים כמו ארנון וזוהר נבלעו בתהום הנשייה, לפחות מזוית המבט החילונית, והפכו לאנשים שנראים יותר רבניים מהרב כדורי. הארדקור. אבל מסתבר שלא כל כך מהר ניתקת הזיקה לאמנות.
- בכל שנותיך כאדם דתי המשכת לכתוב או שהתנתקת מהיצירה לחלוטין?
"הפסקתי את הסימביוזה בין האמן לבין הקהל. כאדם חילוני מאד רציתי לדעת לכתוב מוזיקה, אבל לא ניגנתי אף פעם, וזה תמיד היה חסר לי. כתבתי מילים, והיום אני כבר לא כותב. אני לא משורר, ויש משוררים כאלה נפלאים בארץ. יש למשל את לאה לפין, משוררת חרדית נפלאה, שהכרתי כשהנחיתי ערב סופרות ומשוררות לנשים בירושלים. היא נתנה לי שני ספרים והשתגעתי מהרמה ומהיופי".
- אז במה אתה עוסק היום?
"יש לי שותף, שמו איקה ישראלי (צייר ואיש בוהמה לשעבר, מראשוני החוזרים בתשובה בעולם התרבות הישראלי – ט.ג.), הוא חזר לפניי ומאז שחזרתי לא נפרדנו עד היום ואנחנו עוסקים בכמה וכמה דברים. במישור הדתי אנחנו עושים ימי עיון לגופים, לקבוצות מאורגנות, אנחנו פותחים מעין מרכז חוגים שאנשים באים אליו כדי לשבת לשיחות אתגר כאלה, לשאול, לחשוב, להתווכח.
במישור האמנותי יש לנו גלריה שקיבלנו מהעירייה, ואנחנו מאגדים ומציגים בה מעל חמישים אמנים דתיים. עשינו עד היום קרוב לעשר תערוכות ברמה מאד גבוהה, ואיקה הוא האוצר. הוא סיפר לי למשל על אדם במאה שערים, שמלמד בחדר, והוא אחד הציירים הטובים שיש בארץ. אברך צעיר, צייר גדול, ואיש לא יודע מזה. יש בעיה לציבור האמנים הדתי להציג בגלרייות חילוניות. גם כי הצניעות לא חוגגת שם... וגם כי הן פתוחות בחגים ובמועדים.
עבדנו על הפרויקט הזה כמה שנים, וזה אולי לא נעשה בתנאים הכי טובים, אבל גם זה משהו. אנחנו לא מתפרנסים מזה אבל זה ניסיון לעשות שוק לאמנים, שיכירו אותם, שיקנו אותם".
"פיצוחים וריכולים זה לא נקרא להיות בקשר"
- אתה מנותק לחלוטין מהעולם החילוני או שאתה מכיר למשל את המוזיקה הישראלית של היום?
"אני שומע פה ושם דברים חדשים. אני לא מקשיב בעיון רב, זה לא תורה מן השמים... אני חושב שזה מתדרדר. הכל נשמע כמו חיקוי עלוב. חוץ מהקלאסיקנים, אנשים כמו שלום חנוך, או אריאל זילבר, אני לא רואה שמישהו פה עושה משהו אורגינלי. תיסלם עשו משהו שנשמע קצת אורגינלי, אבל כל כך שבלוני..."
- לכל אורך השנים האלה שמרת על קשר עם חברים מהעבר החילוני שלך?
"קשר? רק בדברים ענייניים. פגשתי בהלוויה של פשנל כמעט את רוב חבריי מהעולם החילוני וזה הרגיש כאילו התרחקנו רק ליום יומיים. אנחנו נפגשים רק באירועים. עם חנן ואושיק אני בקשר. כששלמה וישינסקי איבד את בנו כמובן שבאתי לנחם אותו.
מה זה קשר? לשבת לאכול פיצוחים ולרכל? הרי אין זמן לכל זה. מי שמאמין בעולם הבא צריך להכין בעולם הזה. אם אני אשב ואצחק עם חברים, כשאעלה למעלה אגיד לריבונו של עולם, `אני עשיתי כיף`, והוא יענה, `בסדר, אבל זה לא מה שרציתי שתעשה`. זה כמו בצבא. בצבא יש מפקד עליון שרוצה שתעשה דבר מסוים. ואם החברים יגידו לך בוא נעשה כיף, נשב, נצחק, נראה לך שהחייל הזה רציני? שזה צבא רציני? אדם דתי מיישם את האמונה שיש תכלית ביום יום שלו. והזמן הוא הכלי הכי חשוב לקיום המצוות".
"אהוד בנאי נראה לי רציני"
- זה יהיה נכון להגיד שחוזרים בתשובה מפתחים סוג של התנשאות כלפי העולם החילוני?
"התנשאות? זו לא התנשאות, פשוט התחליף הוא כל כך מלא וגדוש שאני מסתכל על העבר ומרחם על עצמי שהייתי שם ומרחם על מי שעדיין שם. זה נשמע התנשאות אבל זה לא מתוך התנשאות אלא מתוך עובדתיות. אילו לא הייתי שם והייתי אומר את זה, זו הייתה התנשאות, אם הייתי בא מהצד, בלי להכיר, ואומר. אבל הייתי שם. אני יודע על מה אני מדבר. ולא סתם הייתי, הייתי שם באופן אינטנסיבי".
- אתה מודע לנהירה של אמנים לדת בשנים האחרונות? ועוד לדת שנראית קצת אחרת משלך, כי היא לא מנתקת אותם מהמשך העשיה האמנותית שלהם.
"אני מודע, וזו לא חזרה בתשובה לדעתי. בנאדם כמו אהוד בנאי נראה לי דווקא הרציני שבהם. את האחרים אני לא מכיר. אבל הדרך שלהם סותרת את המהלך היהודי. לצורך הדיון, אם העולם הבא קיים, השבעים שנה האלה שאתה מקבל הם הפרוזדור צריכים להוביל אותך לשם, אז איך אפשר לעשות דברים אחרים בזמן הזה?
זו אופנה חדשה, והיא מסוכנת מאד לדעתי, כי כבר היו כתות כאלה בעם ישראל. האיסיים, הקראים, הצדוקים. קבוצות שהחליטו לעבוד אחרת, וההיסטוריה הוכיחה שהם טעו ולא נשארו על הבמה. מי שהיה דבוק להלכה, לשולחן ערוך, נשאר. כאדם מאמין אני יודע שהתורה היא אמת מוחלטת לכן לא יכולה להיות שום פשרה בעניין".
"החשבון שלי הוא עם הקב"ה, לא עם היהודים"
- לא מזמן ראיינתי את תמיר אלברט, שסיפר שהוא עמד במצבים שבהם היה לו קשה להאמין שאדם שחובש כיפה מתנהג ככה..
"הסיפור הזה שאת מספרת לי זה יצר הרע קלאסי. שמעי סיפור: בתחילת דרכו כדתי עלה ידידי הטוב איקה ישראלי לאוטובוס ואתו עלתה משפחה של חרדים עם איזה 15 ילדים, וכולם עצבנים - צועקים ורבים. הוא הסתכל על המחזה הזה ואמר ריבונו של עולם, לדבר הזה אני עומד להצטרף?
הוא סיפר את הסיפור הזה לרב גולדשטיין, ראש הישיבה שלו , ואז שאל אותו הרב, `באת ללמוד יהדות, או באת ללמוד את היהודים?` לי יש חשבון עם הקדוש ברוך הוא, לא איתם. ובעולם החילוני אין דברים נוראים? כל בתי הסוהר מלאים בדברים נוראים. אז למה שם כן טוב לו?"
- אז מה אתה אומר, יש סיכוי לשמוע אותך שר את השירים האלה על הבמות בקרוב?
"הצלחת להצחיק אותי, תאמיני לי" הוא אומר, והצחוק שלו רועם ומתגלגל, כזה שבטח הכירו חבריו למערכונים, אי שם בשנות השבעים.
ורק אחרי שסגרתי את הטלפון נזכרתי ששכחתי לשאול אותו איך לפנות אליו. כבוד הרב? פופיק? מילא. גם ככה הצלחנו להעביר שעה טלפונית בלי להידרש לכינויים ושמות.
"כל אחד", פופיק ארנון, פונוקול.
26/08/2004
:תאריך יצירה
|