ניכור מוקצן

לא אהבתי את "שלל שיריו – ההופעה", המופע שהשיק גידי גוב בעקבות אלבום האוסף המשולש נושא אותו שם. היה משהו מטריד ומפריע בהתנהלות הבימתית של גוב, שפגם קשות בהנאה. הצורה בה גוב הגיש את השירים (ודומני שיותר מאי פעם בעבר בהופעה הזאת הוא אכן "הגיש" אותם ולא כרגיל-כמעט, כשהוא "מבצע" אותם) והעביר את המופע יצרה תחושה של ארוגנטיות, התנשאות וזילזול.
 
לכאורה, זו פרשנות מוטעית של ההתנהגות הבימתית האופיינית לו, שבה הוא מנסה להיות צבר דוקרני כדי לא להיכנע לרגשות ולרגשנות. אולם היה משהו מקומם, מעורר התנגדות, בעמידה שלו, משונה ולא קוהרנטית,  בגו מתוח, עם ידיים מאחורי הגב, כאילו לא רוצה ללכלך אותן במלאכת ההופעה. לא לכל אורכה, אבל  לפרקים נכבדים בה, הוא נראה כמו תרנגול בלול תרנגולות, או משגיח מתעמר בבחינות של סטודנטים נרגשים.
 
תחושה של ניכור מוקצן, של מי שמבקש לא להיות מעורב, לא מתאמץ, לא משקיע, לא מזיע. כאילו אומר: מה לי ולכל הבלגן הבימתי הזה? אנסה להיות מנותק ממנו. אסתפק במינימום הנדרש, ההכרחי. גוב חסכן, שלא להגיד קמצן. לא שציפיתי ממנו לכדרורים ולהתרוצצויות לאורך הבמה ולרוחבה (גם הבמה בגני תקווה לא כזאת גדולה), הוא מעולם לא הצטיין בכך, אבל שיראה - לפחות בג`סטות גופניות - שאיכפת לו, שנוגע לו, שהוא מעורב. ואיך אפשר לבצע הדרן אנרגטי, מקפיץ ומעורר כמו "אלף כבאים", כאילו הסערה המוזיקלית חולפת על ידו, לא נוגעת לו?
 
גם לא ביקשתי שיספר בדיחות וישתטה (כפי שעשה לא פעם בעברו, ביותר ממופע אחד או בהרכב-שניים). רק שיראה שהופעה היא חגיגה, לא חובה מעייפת ומתישה. שייתן כבוד לשירים, לחבריו לבמה, למופע בכלל ולקהל שטרח. שלא יסמוך על חינו המוכח, על הקסם הבלתי מפוענח. בקיצור, שיעבוד על הבמה ולא יסמוך על השירים.
 
אבל הייתה עוד בעיה, חמורה אף יותר: גוב במשבר קולי, פשוט כך. אל תתנו לאהבה שלכם אליו לסנוור אתכם ולעוות את אמות המידה שלכם. לא רק שהוא סומך יותר מדי על חינו הנוסטלגי, שאינו מתדלק ומתחזק אותו, גם כזמר עולה התהייה: מתי היה השיעור האחרון בפיתוח קול שלקח? כזה גוב לא מכוון, לא מדויק, לא מגיע לגבהים, לא מתמודד עם אתגרים מוזיקליים פשוטים ואפילו מזייף, לא שמעתי כבר הרבה זמן. ואני רוצה להאמין שהוא בא לא מוכן להופעה הזאת (שמא התמסר יתר על המידה ל"האח הגדול" ולמופע האימה של קצב, הנשיא לשעבר, שאותם הוא מזכיר בהופעה) ושמדובר רק בהזנחה בת תיקון ולא בהזדקנות טרם-זמנה. כי לא לנצח הוא יכול לסמוך על רפרטואר השירים והנכסים, על הקסם ועל המוניטין. הוא חייב להשקיע ולשפר את היכולת. אני מצטער, אי אפשר לחפף ולשיר גרוע.
 
במיוחד בלט הדבר בפתיחה. ששת השירים הראשונים ("שקיעה נוגה", "בלעדייך", "בואי נישאר", "הו איזה לילה", "העיקר זה הרומנטיקה" וגם "ככה היא באמצע") שבהם רונה קינן וערן וייץ ניגנו בגיטרות אקוסטיות, בכלל לא היו מכוונים ולא בכיוון. כשהשניים עברו לגיטרות חשמליות, מ"שטח ההפקר" והלאה, העסק הסתדר קצת יותר. כאילו הם הצליחו להסתיר את הפגמים ולטשטש את פגיעתם. נפח הצליל גדל והתחדד, וגם התאורה התייצבה והתמקדה, וגם גוב ניצפה אוחז בגיטרה, בשירים כמו "נאחז באוויר", "עדיין מחכה לך (הו יפתי, המופלאה)" ו"אין עוד יום".

כל התחנות החשובות

מזלו הטוב של גוב, שהתרועע עם יוצרים מעולים וזכה לשיר מתנובתם ומתרומתם של המעולים ביוצרי הזמר העברי, הפופ והרוק הישראלים. 27 מהם, כנראה השירים שהכי נוח לו והכי כיף לו לשיר, נכללים בהופעה (קצרים מאוד, יש להגיד, פחות משעתיים מופע). הם מהווים רטרוספקטיבה מאוד מייצגת, אפילו יותר מאלבום האוסף המשולש שבבסיס הסיבוב הנוכחי. כל התחנות החשובות: כוורת, גזוז, דודה, פסטיבל הזמר, הכבש השישה עשר, פסטיבלים לילדים, יוני רכטר, לואי להב, אלון אולארצ`יק, עלי מוהר, אהוד מנור, מאיר אריאל, יונה וולך, חיים חפר, יורם טהרלב, יהונתן גפן, יעקב גלעד, יצחק קלפטר, אבנר קנר, יהודה פוליקר. תנו כבוד. מעטים האמנים שזכו ביצירה כזאת.
 
בדיעבד, רפרטואר עמוק זה, שנצבר לאורך 38 שנים כמעט (למרות שאין בו ייצוג לשירי "בקצה ההר", אלבום האולפן האחרון שלו, עם עמיר בניון, מ-2005), מציל אותו ואת המופע. כי קשה לעמוד מול אוסף שירים כה מרשים, שעל אף ההשקעה הלקויה  של גוב, זוכה להפקה מוזיקלית עשויה לעילא - עם יהודית רביץ בניהול אמנותי, רונה קינן בעיבודים, גיטרות ושירה, זיו לימור עיצוב במה ותאורה, ועוד ארבעה נגנים משובחים: ערן וייץ (מוכשר ומלא השראה) בגיטרות, זיו קוז`ו בפסנתר וקלידים, תם מוכיח בבס ויובל שפריר בתופים. חבל שהיא נפגמת בהבדל התהומי בין האנרגיות והדיוק שבקצב ובנגינה, לבין התנהלות הבמה האנמית של גוב.
 
ראויה לציון מיוחד התרומה המכרעת של קינן. גם בעיבודים, בהם היא מגלה ומוכיחה טעם נהדר, גם בנגינה ובעיקר בליווי הקולי. היא כל כך מדויקת, מהוקצעת, נקייה ונעימה, ובעיקר מסורה ומחויבת, שהיא מרככת, משייפת ומעגלת את הקוצניות המחוספסת של גוב. וכשגידי רחוק מלהיות במיטבו כזמר, קינן שם כדי להיות עזר כנגד, להציל, להשלים ולשפר את החוויה הקולית, בין היתר ב"העיקר זה הרומנטיקה", ב"נגיעה אחת רכה", ב"אבא חזר מאילת", ב"שלל שרב" וכמובן בדואטים ה"רשמיים" שלהם - "והגשם יבוא" ו"הריקוד המוזר של הלב". טוב שיש מישהו ששר במופע הזה.
 
גידי גוב. שלל שיריו - ההופעה. מרכז הבמה, גני תקוה. 13 במרץ 2009