מחול - סופשבוע של מחול ישראלי

צבי גורן על מפעלות המחול המקומי - סופשבוע של גוונים במחול ואירועי "נמל בית"

גוונים במחול – עבר ועתיד

עשרים וחמש שנים עברו מאז יזם יוסי פרוסט, שעמד אז בראש אמנות לעם, את מפעל "גוונים במחול", בשיתוף עם להקת "תמר" ומפעלות דיסקונט. המפעל הדו-שנתי היה ראשון מסוגו, ובניהולה של אלידע גרא, הוא פעל לאיתור כישרונות צעירים והעמדת במה מקצועית לרשותם. יחד עם קרן התרבות אמריקה ישראל, ומי שמזוהה עמה כאן גדעון פז, הפך המפעל לקרש הקפיצה הגדול של היוצרים, וכרטיס כניסה חשוב למיינסטרים כאשר מרכז המחול סוזן דלל ומנהלו יאיר ורדי אימצו אותו לחיקם. נעמי פרלוב ניהלה את המפעל עד לאחרונה ועתה עושה זאת הכוריאוגרף חנוך בן דרור (לשעבר רמי לוי).

לציון מחצית היובל, ובמסגרת חגיגות 20 שנות סוזן דלל, נפתח השנה המפעל במופע מרגש של ארבעה מהזוכים בפרסים שהוענקו במסגרתו (ומעתה לא יחולקו). וזה היה מרתק באמת לראות שוב את ליאת דרור וניר בן גל ב"שני חדרים" מ-1987, שהיא היצירה הכי מודרניסטית, ככל הנראה, שהועלתה במסגרת הזאת מאז ועד עתה, ואת הדואו נעה ורטהיים ועדי שעל ביצירתם "ורטיגו" מ-1992, את "דודה לאה" של ברק מרשל מ-1995, שחודש לאחרונה בענבל, ואת "רוז לא מחכה" של רונית זיו מ-1999, שזיו רקדה עם נועה רוזנטל.

ארבע יצירות שעשו היסטוריה, והציבו הפעם רף גבוה מאוד ליוצרים הצעירים שנבחרו להשתתף המפעל השנה. אולי בעוד עשר שנים או בחגיגות היובל יתברר כי אחת מעשר היצירות תיחשב לאבן דרך. בשלב הזה נראה כי אף אחת מהן לא הבשילה דיה – אך לכמה מהן סיכוי טוב להשתפר בעבודה נוספת. ואם נתייחס אל ההופעות שהיו בסוף השבוע כאל קדם-בכורות, לא יקשה להעריך את הפוטנציאל הגלום בכמה מהן.

כזאת היא היצירה "במהירות האור" של מיכאל מילר, שהייתה היחידה שהציגה להקה של שמונה רקדניות ורקדנים ביצירה שבלטו בה הקומפוזיציה הקבוצתית וביצועה הטוב; הדואט המשפחתי של תמי ורונן יצחקי שידעו להכניס מרכיב של הומור לתפיסת הזוגיות האנושית, כולל קטע וירטואוזי של נשיקות; ושני הדואטים לגברים - "לו כרמלה" של רון עמית ומור שני, שהיה עמוס סמלים מיניים אך עדיין נטול תשוקה וארוטיקה, ו"we are going back” של שקד דגן, עם אדם בן צבי ועידן פורגס, שהיה מדויק מאוד, אך עדיין חסר את הרוח שתרים אותו מעבר לרף היוצרים מן העבר.

עוד הועלו שלוש יצירות סולניות - “אישתיש" של ענת ועדיה, “העתק מס` 1ב`” של ענת מירב, “אולי זה מקור" של שיר מדוצקי, שלישייה אחת "קו אווירי" מאת דפי אלטבב, והדואטים הנשיים "blind spot" של גליה חצור, ו"vanishing point” הלולייני של אור מרין.

נמל בית – בית שלישי

כמעט במקביל ל"גוונים במחול" , אך מתפרש על פני כחודש, הוא המפעל של עמותת הכוריאוגרפים "נמל בית". העמותה קיבלה לידיה, כיריית ניסיון, את האנגר 2 בנמל יפו והיא מעלה בו מדי ערב מופעים חדשים וותיקים של מיטב היוצרים בארץ, מקצתם בוגרי המפעלים המוכרים של "מחול אחר", “הרמת מסך", “מחול לוהט" וכמובן "גוונים במחול". מפעלים אלה הם אלה שהפכו את מרכז המחול בסוזן דלל בנווה צדק לגורם שהצית את התבערה היצירתית, אך בסופו של דבר המרכז בסוזן דלל אינו יכול לענות על כל הצרכים של סצינת המחול המקומית. כך גם המרכז של תמונע ומפעל "אינטימדאנס" שלו.

הצורך להקים מרכז שלישי נשמע אולי כמותרות, אבל למען האמת הוא פועל יוצא של הפעילות הענפה שנוצרה אצלנו בתחום המחול, ושל המאבק של היוצרים העצמאיים למצוא סטודיו לחזרות, אולם למופעים ומרכז לפעילות שוטפת. האנגר 2 מאפשר כל זאת ובשפע. יש בו חלל גדול המאפשר להקים אולם הופעות, לפחות שני סטודיואים, ואפילו בית קפה שיפעל במשך כל שעות היום, ואולי אפילו יספק תעסוקה קלה ונוחה לרקדנים שממילא כבר משלימים את הכנסותיהם הדלות מאמנותם כמלצרים וברמנים.

האירוע הגדול הזה נפתח בערב מחווה מרגש שבו למעלה מ-40 יוצרים הגישו מרתון של כמעט שלוש שעות של קטעי סולו – הזדמנות להיזכר ביוצרים הטובים גם כרקדנים מעולים. אחר כך התחילו ערבי מופעים מרתקים, שמשולבים בהם, או במסגרת הבית הקפה המאולתר, קטעי מוזיקה אוונגרדית, ג`אז ועוד מבית היוצר של לבונטין 7.

עתה עומד להתחיל המשא ומתן עם עיריית תל אביב יפו ומנהלת נמל יפו על הפיכת המקום לבית הקבוע של העמותה. אני מקווה כי כל הנוגעים בדבר ישכילו להגיע להסכם, וגם על תכנית שיפוץ ומתקנים. או אז יושלם ציר המחול הגדול של העיר הלבנה בת המאה ויהפוך אותה למרכז רחב אופקים של אמני המחול הישראלי המבוקשים ומוערכים כיום בעולם.