שובה של הפקה מיתולוגית

הצלחתה של האופרה "לה בוהם" נובעת משני גורמים. הראשון מביניהם הוא הסיפור האנושי הפשוט, על אנשים ונשים שיכלו לאייש את שינקין, כפי שהם מאיישים את הגדה השמאלית בפריז, ולככב במיטב הדרמות הרומנטיות, הטלנובלות וסרטי-דמעות. על כך אחראים אנרי מורז`ה מחבר הרומן "תמונות מחיי הבוהמים" ומעבדיו לליברית, לואיג`י איליקה וג`וזפה ג`קוזה. הם השכילו ליצור מתווה מנוסח בשפה עכשווית של אמנים ואנשי רוח שמחפשים לחם, אהבה ושעשועים כריפוד לרוח היצירה והמחשבה שלהם. הליברית שיצרו נגיש, מובן ומדויק מאוד. יש בו קטעי דיאלוג ומונולוגים שיכלו להישמע נכונים גם למחזה שאינו צמוד מוזיקה.
 
אבל "לה בוהם" הייתה אופרה והיא כזאת במלוא תפארתה בזכות הגורם השני להצלחתה– המוזיקה של ג`קומו פוצ`יני. אין עליה, כנוסח העברית של ימינו. כפי שהיא חודרת עמוק לתוך העלילה כך היא חודרת עמוק ללב המאזין. מאקורד הפתיחה ועד זעקת הכאב בסיום, ובתזמור מרתק בפני עצמו, פוצ`יני מפיח רוח חיים בדמויות, מעניק להם גוונים תואמים לרגשות באמצעות כלי התזמורת, ולוקח אותם ואת הקהל למסע עינוגים פריזאי.
 
כאשר מוסיפים על כל אלה את ידו של הבמאי פרנקו זפירלי התוצאה הגדולה היא חווייה שיש בה כל מה שצריך. ההפקה המיתולוגית שלו הועלתה כאן לפני תריסר שנים, ועתה כשהיא חוזרת אל המשכן לאמנויות הבמה והיא מזכירה לנו שוב למה זפירלי הוא במאי האופרה הקלאסי האולטימטיבי. במאי שיודע לעצב את התמונה הגדולה בתנופה ובה בעת נותן לפרטים הקטנים לגדול מול עינינו כאילו היו החשובים ביותר; במאי שיודע את נפש המוזיקה ואינו מהסס לשים בפינה צדדית את אחת האריות היפות ביותר ולתת לקהל את התחושה שהזמר בתפקיד המשנה ששר אותה הוא הכוכב; במאי שיודע להעמיס על הבמה עשרות שחקנים וזמרי מקהלה בתמונות בלתי נשכחות שנראות כציורי קיר ענקיים.
 
זפירלי כמעצב מוסיף יהלומים לכתר הבימוי (שחודש כאן על ידי מרקו גנדיני), וגם אם עליית הגג של המערכה הראשונה והרביעית היא יותר לופט ענק ומכוער – שצריך לאכסן ארבעה שותפים וסטודיו לציור – הרי שהרחוב של המערכה השנייה, על שלל התלבושות הצבעוניות, החמור והסוס שעוברים בו, והחורף המושלג של המערכה השלישית הן מלאכת מחשבת של צייר אמן. מעצב התאורה מרקו פיליבק ידע להנפיש את לוח הצבעים של זפירלי, בעיקר במערכה השנייה והשלישית, ואת הלוך הרוח התוסס שמתחלף בכאב של המערכה הרביעית.
 
ההפקה המחודשת באופרה הישראלית נהנית גם מביצוע אנרגטי מאוד של צד המוזיקה, החל במנצחת האמריקנית קרי-לין וילסון שחייתה את האופרה עד תום, ושרה את כולה יחד עם הזמרים, כפי שניתן היה לראות ממקום מושבי. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון הייתה במיטבה, נענתה למנצחת – פה ושם בעוצמה קצת מוגזמת – וכך גם מקהלת האופרה הישראלית, המקהלה הפילהרמונית תל-אביב ומקהלת "עפרוני" הצעירה.
 
ובעיקר עשו זאת הזמרים ובראשם סקוט פייפר הנהדר בתפקיד המשורר רודולפו, בועז דניאל המצוין בתפקיד חברו הצייר מרצ`לו, ולדימיר בראון אהוב הקהל הישראלי בתפקיד הפילוסוף קולינה ודומניקו בלזני בתפקיד המוזיקאי שונר. הרביעייה הזאת החזיקה על כתפיה את כל המסע האופראי המרגש של רודולפו ושל מימי, שאדינה ארון שרה אותה בקול גדול מאוד, שהתחמם והלהט ככל שסופה הטרגי של הרוקמת הקטנה התקרב. בתמונת מותה ארון הייתה נוגעת ללב. לצדם ראויים לציון אניה מטנוביץ` בתפקיד מוזטה, הזמרת-המאהבת-לכל מחיר, וסמי בכר כבעל הבית שבא לגבות שכר דירה ונכשל.