החלום הספרדי
 
ככל שעולה רמת מופעי הפלמנקו בארץ, כך גם מגיעים לכאן אמנים בולטים בקשר השורשי שלהם לאמנות הפלמנקו. סולן הפלמנקו פארוקיטו, בן לאחת ממשפחות הפלמנקו הבולטות בספרד, יופיע בסוף השבוע הקרוב במסגרת פסטיבל ימי הפלמנקו, המספק במה מקצועית ותחרותית לרקדניות פלמנקו ישראליות, זו השנה ה- 15.  שלוש רקדניות צעירות יזכו במלגת לימודים בספרד, מה שמסתמן כמסלול חובה של כל רקדנית ישראלית ששואפת להפוך את הפלמנקו לאומנותה.
 
את המסלול הזה עברה קרן יעקובי-פסח, אשר תופיע לצידו של פארוקיטו, ולא בפעם הראשונה. לפני כ- 14 שנה הייתה התחרות, הממומנת על ידי קרן עדי, קרש קפיצה. עד אז, החל מגיל 10, יעקובי למדה לרקוד פלמנקו בסטודיו של רותי ברנע ברעננה וחלמה להיות רקדנית פלמנקו מקצועית.
 
"כשהייתי בת 17 זכיתי במלגה מקרן עדי ובעקבותיה, אחרי הצבא נסעתי ללמוד בספרד. זה נתן לי דחיפה חשובה ועזר. זו הייתה השנה השנייה של התחרות. יותר מאוחר פגשנו את אווה אגמון, מייסדת הפסטיבל, בסביליה. היא עוקבת אחרי הזוכות והשנה כשהיא הביאה את פארוקיטו לארץ, באופן די טבעי, מאחר והייתי חלק מהלהקה בספרד, חואן הציע שגם אני אופיע יחד איתו, ואווה קיבלה את זה ברצון ובאהבה".
 
"כבר בגיל 16 היה ברור לי שאני נוסעת ללמוד בספרד", היא אומרת. הזכייה אפשרה לה לממש את החלום. "בהתחלה אני ואבנר (פסח, בן זוגה) הגענו בנפרד ל`אמור דה-דיוס`, אקדמיה לפלמנקו במדריד, שם הכרנו, הופענו ועבדנו יחד עם להקה מקומית", היא מספרת, "בשנת 2000 החלטנו לעזוב את הלהקה וללכת ללמוד אצל משפחת פארוקו – משפחה צוענית שבראשה עמד הסבא אנטוניו אל פארוקו, מגדולי רקדני הפלמנקו בכל הזמנים, ותחתיו צמחה שושלת שלמה של רקדניות ורקדנים. שתי הבנות שלו המשיכו את הדרך, פארוקה ולה-פארונה, רקדניות מאוד מפורסמות בספרד והנכד הוא הרקדן פארוקיטו- חואן מנואל פרננדז מונטויה".  כמה שנים מאוחר יותר יעקובי חיה בקרב בני המשפחה, למדה, ניהלה את בית ספרם ורקדה לצדם.
 
לדבריה, השם פארוק, המלווה את בני השושלת, הוא כינוי שדבק במשפחה ופירושו, על הטיותיו השונות, הוא חזק ואמיץ. "פארוק זה גם מקצב בפלמנקו, אבל מאחורי השם שדבק במשפחה יש סיפור. בזמן מלחמת האזרחים בספרד בעלה של הסבתא רבא נרצח והתקיימה תחרות פלמנקו שמי שניצח בה קיבל שק אורז. היא לא הייתה מקצוענית  אבל הלכה לתחרות וזכתה. כשראו אותה קראו לה פארוקה ולבן שלה הילד של הפארוקה וכך הלאה".
 
"יום אחד את תרקדי אתנו"
 
הקשר עם משפחת פארוקו לא נוצר במקרה. "היה לנו חלום לבוא וללמוד אצל המשפחה", היא משחזרת, "החלטנו לעזוב את מדריד ולהגיע לסביליה, שבה יש המון נגנים, זמרים ורקדנים. לא חשבנו שנצליח לעמוד בזה מבחינה כלכלית, כי הם הכי יקרנים בשוק, והלכנו לחפש את התלמידים של הסבא, אבל הם לא לימדו באותה תקופה. אבנר הגיע למשפחה והתעקש לדבר עם האמא. אמר שאנחנו יהודים מישראל ושהיא חייבת לראות את החברה שלו. הוא הוציא חבילת שטרות ואמר לה שיש לו חצי מהסכום שהם דורשים לחצי שנה, והיא אמרה לו שהיא רוצה קודם לראות את החברה שלו והוא קרא לי. לחצנו ידיים. זה היה הקשר הראשוני".
 
השניים התחילו ללמוד אצל בני המשפחה ויעקובי אף נהייתה למנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר המשפחתי. "היינו אוכלים איתם וישנים אצלם", היא מתארת על קצה המזלג חיים בקרב בני משפחה צוענית מדרום ספרד, "האימא השקיעה בי ולא אחת היא אמרה לי `יום אחד את תרקדי איתנו`. לי זה נשמע כמו קלישאה. בדרך כלל הרקדנים היו כולם מהמשפחה, אבל יום אחד זה הגיע, הסבא הציע לי להופיע יחד איתם. נכנסנו לחזרות והופענו בכל העולם במשך שנתיים. אבנר היה מנהל הבמה.
 
"בשנת 2000 קיבלנו הצעה מפסטיבל הגיטרה הבינלאומי בישראל להגיע ולהעלות מופע עם אמנים מחו"ל, ולא חשבנו עליהם, וביקשנו מפארוקיטו חברה צעירים שיתאימו לתקציב הנמוך. האבא שלו ז"ל, חואן אל מוראנו, שהיה זמר, שמע שאנחנו מדברים על ישראל ואמר `אני בא איתכם ואעזור לכם למצוא מוזיקאים` וכך היה. הייתה פה אינתיפאדה אבל הוא עמד במילה שלו והגיע למופע `לגעת באדמה`, שבמהלכו אבנר הציע לי נישואים על הבמה. אל מוראנו הציע להיות הסנדק של החתונה, שמחנו, אך הוא נסע לארגנטינה וקיבל שם שבץ מוחי באמצע הופעה, בגיל 40. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים.
 
"המשפחה, ואנחנו יחד איתם, נכנסנו לאבל כבד של הצוענים. האלמנה אמורה ללבוש בגדים שחורים כל החיים ולא להופיע, וגם הילדים היו באבל תקופה ארוכה ואנחנו החלפנו אותם בלימוד הפלמנקו. עד שכל פעם מישהו הוריד את בגדי האבלות וחזר למקצוע. רק אחרי ארבע שנים האימא הסכימה להוריד את בגדי האבל ולחזור לרקוד, זה מאוד לא מקובל", היא חושפת טפח מהעולם הנוקשה שעל פיו מתנהלת אמנות הפלמנקו.
 
"החלטנו להביא ילד לעולם, את חואן ירדן, והיה לי קשה להופיע, ללמד ולעשות חזרות. הן עושות את זה ומניקות. אחרי 10 שנים החלטנו לחזור לישראל. הגענו לקיבוץ רמת רחל, ליד ירושלים, אבנר הוא בן משק וכאן הקמנו את בית הספר לפלמנקו רמנגר (פירוש המילה להפשיל שרוולים, לקפל ולאסוף, גם במובן הפיזי וגם הנפשי. ובפלמנקו - הכנה לאיזשהו שיא). בבית הספר, שיש לו סניף גם בקריית המלאכה בתל אביב, לומדים  כ- 150 תלמידים גיטרה, שירה ומחול. בד בבד הם מעלים מופע חדש.
 
אמנות האלתור
 
במופע במסגרת הפסטיבל פארוקיטו וקרן יעקובי-פסח יופיעו בשני קטעי סולו נפרדים ויסיימו יחד את הריקוד. יחד עם פארוקיטו יגיעו שלושה זמרים ושני גיטריסטים, אמנים קבועים בלהקה שלו. "אין הרבה זמן לעבוד, וזה לא משהו שעשינו יחד בעבר", היא משתפת, "אבל חלק גדול מהפלמנקו הוא האלתור. בכל ערב ההופעה תהיה שונה. זה היופי של העניין, היכולת לאלתר, להקשיב למה שמנגנים לך, כדי לרקוד. בפלמנקו יש קודים קבועים והאמנים מבינים אחד את השני. יש צעדים מוכרים של סגירת ריקוד ואם הגיטריסט ירצה לאלתר קטע ואני אגיב אליו, זה היופי של הפלמנקו". במסגרת הפסטיבל, פארוקיטו גם יעביר סדנת אמן מקצועית וכן בבית הספר בירושלים ובתל אביב.
 
"הפסטיבל הזה התחיל מהתחרויות שנעשות פעם בשנתיים. כשאני השתתפתי בתחרות הבנות שהשתתפו עדיין לא יצאו לספרד. ככל שהזמן עובר הרמה של התחרות נהיית מאוד גבוהה כי חלק מהרקדניות כבר היו בספרד ולמדו. הפסטיבל הוקם למען מטרה נעלה, עדי אגמון ז"ל רקדה ואהבה את הפלמנקו, והפסטיבל על שמה הוא מפעל מדהים שיצר מודעות מאוד גדולה לפלמנקו ונתן אפשרות לרקדניות הזמרים והנגנים להתפתח".
 
"מאז גיל 10 ועד היום, כשאני בת 33, לא הפסקתי לרגע לחיות את הפלמנקו. עבורי ועבור אבנר זה אורח חיים. אין הפרדה, זה חלק מאיתנו. זה כמו שאצל הצוענים כל יום קמים בבוקר ומנגנים וחווים חגיגות של יומיים שלושה מהבוקר ועד הלילה, אנחנו כל הזמן רוקדים ושרים. הבן שלנו, בן שלוש, כבר רוקד. חשוב לנו להשריש את זה לתלמידים שלנו, העניין הוא ללמוד לאלתר ולהקשיב, ולא ללמוד צעדים, זה לא הפלמנקו שאנחנו מכוונים אליו".

המופע של פארוקיטו שבו תתארח קרן יעקובי פסח יתקיים ביום חמישי, 26 במרץ 2009 ב- 21:00, בשישי, 26 במרץ ב- 22:00 ובשבת, 28 במרץ ב-20:30 במרכז סוזן דלל בתל-אביב, במסגרת פסטיבל "ימי הפלמנקו".