טרגדיה דנטלית

"לארץ המובטחת" כמעט ומממש את ההבטחה שבכותרת המחזה והוא עושה זאת בדרך מוזרה למדי. אך יותר משההבטחה טבועה בכתיבתו המיוחדת של המחזאי הצרפתי-יהודי ז`אן קלוד גרומברג – באמצעות תרגום עברי חי מאוד של עירן בניאל – היא טובעת בבימויו של שארל תורג`מן, אף הוא צרפתי-יהודי, שבחר להיתלות דווקא בכותרת המשנה של המחזה "טרגדיה דנטלית".
 
על פניו מדובר בפרויקט מעניין, קו-פרודקציה בינלאומית. מחזה אחד, במאי אחד וצוות מעצבים אחד לשתי הצגות זהות – האחת של התיאטרון הקאמרי של תל אביב, ותאומתה הזהה (שעדיין לא נחשפה) של תיאטרון פריזאי "דה רונד פואה" והתיאטרון הלאומי של ננסי. וכך, בעוד הצופים בארץ ישבו באולם הקאמרי צפו באותה הפקה עצמה, בגרסתה הצרפתית, הצופים הפריזאים. מעבר להתרוממות הנפש נוכח מה שמוגדר כפרויקט ראשוני מסוגו בארץ, מדובר למעשה בתעתיק מתורגם של ההצגה הצרפתית, במהלך הכנתה או  בסמוך מאוד אליה. שכלול מסוים ביחס להרבה הפקות שעולות אצלנו בסמוך ובעקבות הצלחות בימתיות בלונדון או בברודוויי.
 
המחזה, על פי עלילתו, בוחן שאלה צרפתית ויהודית מעניינת עם השלכות ישראליות מקומיות- של מי הרכוש שנלקח מבעליו בעת מלחמה. במקרה הזה מדובר ברכוש שנלקח במהלך הגירוש של יהודי צרפת הכבושה אל מחנות המוות של הנאצים תחת משטר וישי. הרכוש הזה כולל לא רק את הבית והמרפאה של רופא השיניים שרל, ושל אשתו קלרה, אלא גם בת אחת שהצליחו להציל כאשר הופקדה במנזר כרמליטי ערב גירושם יחד עם בתם האחרת למחנות המוות. בתום המלחמה שבים בני הזוג ומצליחים להשיב לידיהם את הבית והמרפאה, אך לא את הבת שניצלה והתנצרה. בהדרגה הם מבינים כי הם אינם צרפתים אלא יהודים, גם אם אתאיסטים ולא בדיוק שומרי-מצוות, והדרך נפתחת למסע לארץ המובטחת להם מדורי דורות.
 
ז`אן קלוד גרומברג ניסה להתמודד עם הנושא והעלילה בדרך מקורית של הומור תיאטרוני. כלומר, מחזה שמדבר כמעט פרונטלית עם עצמו ועם היותו מחזה. התוצאה שמוזרותה מודגשת באמצעות הבימוי היא הצגה שנופלת בין הכיסאות, ורק בזכות כמה רגעי חסד של משחק מצוין, של קרן מור ושמואל וילוז`ני, אבי פניני ואודיה קורן, מגיעה קרוב לחוף מבטחים.
 
מור ווילוז`ני כבני הזוג השבים לביתם ולעולמם מגיא ההריגה מעצבים דמויות שנעות ומדברות רוב הזמן כאילו הן רוחות רפאים בחלל ריק. הם עושים זאת מצוין, וגם מצליחים לגעת בנימי רגש בחלק הנוגע למאבק על השבת הבת המתנכרת, אבל ההזרה המעובדת מאוד של משחקם רוב הזמן יוצרת נתק מביך. כך גם משחקו של פניני שבנוי על מחוות פיזיות וקוליות המדגימות את  שלל הדמויות שהוא מגלם, כולל זה של המחזאי. הוא במיטבו בתמונה שבה הוא נתון לטיפול שיניים קלאסי בידיו של וילוז`ני. אודיה קורן יעילה בכל תפקידיה הקטנים ויוצרת דמות של ממש בתפקיד אם המנזר.
 
אבל גם הם בסופו של דבר אינם מצליחים להפשיר את האמת הקפואה שהם מספרים, שמעוצבת כמעט באותו קיפאון בתפאורה של ונסון תורג`מן, בתאורה של כריסטיאן פינו, בתלבושות של סידאליה דה קוסטה, בפאות והאיפור המדוקדקים של ססיל קרצ`מאר, ובמוזיקה של vincen.
 
בשבוע הבא תועלה בקאמרי פעמיים האחות התאומה מצרפת במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי המתקיים לציון 100 שנות תל אביב.