ענת מגן-שבו ושושה גורן גונבות את ההצגה בקומדיית מצבים הורסת מצחוק
שחרור אנדורפינים
חשבתם פעם לגוון במערכת היחסים שלכם? כמה אפשר לחזור הביתה אל אותו אחד, עם אותן מגרעות, עם אותה שגרה ועם אותם הרגלים? נכון, יש בשגרה גם דברים חיוביים, אבל בדיוק כשמשתלטת הבאסה הזו מההתפשרות על ה"יש", מתגנבת גם המחשבה מה היה קורה אם אפשר היה לגוון. אז ב"מוריס, חמותו וזאת שאיתו", עושים גיוון. או לפחות מנסים. התוצאה היא קומדיית מצבים הורסת מצחוק כשאת ההצגה גונבות ענת מגן-שבו ושושה גורן.
בעוד השם של מגן-שבו מוכר בין היתר מ"השיר שלנו" ומהמופע המשותף עם רותם אבוהב, את שושה גורן לרובכם אולי עדיין לא יצא לראות. השחקנית הוותיקה הזו אנרגטית ומצחיקה בטירוף שמהרגע שהיא עולה לבמה אי אפשר לחכות עד הרפליקה הבאה שלה.
אז אחרי שמניתי את שני הדברים הטובים ביותר בהצגה, אפשר להתרווח רגע ולספר לכם במה דברים בכלל אמורים. זה הולך ככה: מוריס (דדי שאדי) נשוי לכוכי (מיכל גבריאלוב) שלא יכולה לזוז מטר בלי הטלוויזיה שלה שדולקת נון-סטופ על ערוץ ויוה. מוריס הפרפר משאיר את כוכי בבית ויוצא עם בת זוג אחרת (מגן-שבו) לערב חילופי זוגות. הם מגיעים לדירה מפוארת ברמת אביב גימל, שם מחכה להם בקוצר רוח רותי (יעל דואני) שפירסמה את המודעה ובעלה אלוני (גיל וסרמן) שכלל לא היה מודע למה שהולך להתרחש בביתו. העלילה מסתבכת כאשר כוכי ואמה (גורן) מגיעות לדירה המפוארת כדי להחזיר למוריס פנקס שהוא שכח בבית. בשלב הזה מתחיל מעין משחק מחבואים שבסופו מוריס נאלץ להתוודות על הבגידה ורותי מצליחה להצית מחדש אש בחיי הזוגיות שלה עם אלוני.
למרות שכבר מההתחלה אפשר די לנחש לאן תלך העלילה הזו, היא מספקת לא מעט רגעים של צחוק משחרר ובריא ובמיוחד בזכות ענת מגן שבו. מי שפחות אהבתי היא יעל דואני שמפגינה משחק מלאכותי ופלסטיקי מדי בתפקיד הפולנייה הקרה והמשועממת. דואני מחליפה את מיכל אמדורסקי בתפקיד זה, ואולי אמדרוסקי מצליחה לשכנע יותר.
שושה גורן וגיל וסרמן גם הם לא אמורים להשתתף בהצגה לפי הקאסט המקורי. את התפקידים האלו אמורים למלא אילנה אביטל וגיא לואל (בהתאמה). בניגוד לדואני, דווקא השניים האלו עושים עבודה מעולה, לא יוצאים לרגע מהדמות והקיצוניות ביניהם מובילה לסיטואציות מצחיקות עד דמעות. מצד הקהל אלו דמעות של צחוק. מצד מוריס מדובר בדמעות של בכי וחוסר ידיעה איך הוא מוציא את עצמו מהתסבוכת אליה נקלע.
לאורך כל ההצגה דמותה של כוכי (גבריאלוב) היא די שולית, אבל בסוף היא מביאה אותה במונולוג בעברית-ספרדית כתוב ומוגש היטב. כוכי אמנם סולחת לבעל שלה ומסכימה שהוא יחזור הביתה, אבל לא לפני שהיא עושה לו קטע א-לה ערוץ ויוה שלא היה מבייש אף טלנובלה, כולל המוזיקה הדרמטית, הטישו והזעם המוגזם שתמיד מלווה את הרגעים האלו.
השילוב הזה בין הקאסט המשובח ברובו והטקסט הכתוב היטב עושים את "מוריס, חמותו ושאת שאיתו" להצגה שתגרום לכם לשחרור אנדורפינים כייפי במיוחד.