שרת תרבות ישנה-חדשה
 
ונתחיל, ברשותכם מהסוף. מלימור לבנת, שרת התרבות והספורט החדשה-ישנה, ובהיעדרותה הרועמת מטקס חלוקת פרס התיאטרון לשנת 2008, שהתקיים בסוף השבוע החולף בהיכל התרבות החדש בבאר שבע. 

לא משנה מה הנסיבות שהביאו להיעדרה מהאירוע - אני מניח שהיו אלה התחייבויות קודמות שקשורות בממשלה החדשה, שמלאכת הרכבתה הסתיימה ימים ספורים בלבד קודם הטקס - אך יש לראות בכך התחלה ברגל שמאל. כי בינינו, מה כבר יכולה להיות התחייבות קודמת לשר תרבות חדש, כשמולו ניצבת הזדמנות פז לכניסה מיידית לעבודה, אשכרה ל"פגישת עבודה" מחודשת עם תחום שהוא עמוד תווך בעשייה וביצירה האמנותית ועם נציגים מרכזיים, נחשבים ומובילי דעת קהל בתרבות הישראלית. טעות בשיקול הדעת מצד לבנת. יכולה הייתה לדחות את ההתחייבות הקודמת לטובת מחויבות חדשה ובלתי מתפשרת. ולא עשתה זאת.
 
לא שהטקס נפגע חלילה. הסתדרנו בשנתיים-שלוש האחרונות בלי לימור ליבנת בחגיגה השנתית של התיאטרון, עוד שנה לא תעלה ולא תוריד. אבל הפסדנו - בעצם היא הפסידה - מחווה של רצון טוב, מנחת פיוס, תזכורת של אני כאן בשבילכם. ודווקא בבאר שבע. וההחמצה מבחינתה גדולה אף יותר, בכך שלא טרחה לכתוב ולשלוח מכתב ברכה שיוקרא במהלך הטקס. פספסה הזדמנות נהדרת להשמיע זמירות נעימות באוזני המערכת הדוויה והכואבת, לרמז על הצהרת כוונות מחודשת. לפחות צעד כזה היה מעיד שחשבה עלינו, התאמצה והתכוונה, אך לא יצא.
 
וזה חבל, כי לבנת היא חיה פוליטית ותיקה ומשופשפת, מנוסה במאבקים של התרבות המקומית. והייתה חייבת להפיס את דעתנו שבכהונתה השנייה בתפקיד היא למדה את הלקחים של הפעם הקודמת. ובמיוחד לשכנע אותנו שהתיק אינו סרח עודף, לא אבן ריחיים על צווארה, לא רק שלב או עוד תיק בדרך לתפקיד הנחשק הבא. כי זה, מאז ומתמיד (בעצם מאז שולמית אלוני יוצאת הדופן), היה הרושם ששרי תרבות נתנו לנו.
 
לבנת, עם כל הוותק, הניסיון, הקשרים שלה במערכת הפוליטית, ההיכרות שלה עם זירת התרבות המקומית וצרכיה והיכולות המוכחות שלה כמי שמסוגלת לעמוד על שלה, לא תצטרך להרבה מאמץ לאחר הקדנציה הכושלת של השר הקודם. רק לרצון ולמחויבות אמת. השאלה הגדולה היא אם אכן היא מתכוונת ונכונה לכך בנפש חפצה ולא מתוך קבלת דין התנועה. וכך, למרות כל האמור לעיל אני משוכנע שהיא הבחירה המוצלחת ביותר להבראת התרבות.
 
חלוקת פרסים יפה ומאוזנת
 
בפרפראזה לתחום האחר באחריותה של ליבנת, הספורטיבי, שבו נהוג לומר כי בכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, כך גם בפרס התיאטרון: כולם נכנסים לתחרות ובסוף התיאטרון הקאמרי מנצח. כך גם השנה, בה ליקט 10 מתוך 20 הפרסים שחולקו, אם כי - לזכות האחרים ייאמר-  לאו דווקא בקטגוריות היוקרתיות, אלא אם מחזמר השנה ("כנר על הגג"), העלאה מחודשת ("אמדיאוס"), הקומדיה ("שמו הולך לפניו", בשותפות עם התיאטרון העירוני חיפה), נחשבים לכאלה.
 
וזאת מבלי לקפח את זכאותם של אודי בן משה (במאי "הנפש הטובה מסצ`ואן"), נתן דטנר (שחקן השנה, "כנר על הגג"; אגב, זכייתו, והתגובה שלו לזכייה, הצדיקו את העתקת הפרס לבאר שבע. אמנם התיאטרון המקומי שלו לא הרשים השנה, אבל בזכייה נמהלה תחושה של גאווה מקומית), איתי טיראן (שחקן המשנה, "אמדיאוס"; זכייה שלישית ברציפות של השחקן בקטגוריה כלשהי), ופרסי עיצוב של תלבושות, תנועה (דניס קורטני, "כנר על הגג"; זכייה בעייתית לכשעצמה, לא "שייכת" לתיאטרון הישראלי), תרגום והלחנה.
 
ולמרות זאת הייתה הרגשה של חלוקה יפה ומאוזנת בטקס השנה. חמש הפקות זכו בשלושה פרסים כל אחת, ועוד ארבע התקשטו בפרס אחד. אולם לעומת היעדר התחרות בקטגוריית המחזמר על הצגת השנה התנהל קרב של ממש שהוכרע בהפתעה לטעמי ולא שלא הגיע ל"אנדה" -  ויעידו על כך שני הפרסים היוקרתיים הנוספים (הלל מיטלפונקט כמחזאי וקרן צור הפנטסטית כשחקנית).
 
הזכיות של "אנדה" הן תעודת בגרות חלקית לאקדמיה, שהחתום מעלה סיים השנה את הקדנציה בשליחותה. חלקית? מפאת הבעייתיות בהרכבה האנושי ובתנאי הסף לחברות בה. מוסד זה, למעשה הגוף המרכזי והחשוב בהכרעות, זקוק לרוויזיה, בדומה לאורגנים נוספים בפרס, שהבעיה העיקרית שלו היא באופן שבו נבחרות המועמדויות לקטגוריות השונות.
 
מאז הקמתו ועד כה עושים זאת מנהלי התיאטרונים עצמם, בתוקף כהונתם כחברי הוועד המנהל של הפרס. מעבר לתמיהה המתבקשת אם אין להם משהו אחר לעשות, וסיווג הצגות לקטגוריות היא העבודה הכי חשובה שלהם, גוברת ההכרה שאת המלאכה הזאת אמור לעשות גוף בלתי תלוי, חיצוני ועצמאי בשיקול דעתו. מצד אחד הוא יהיה הפוסק האמנותי, מצד שני הוא ישאב את השראה והשראה מתקנון חדש, שאותו יש לתקן בקפידה ובשום שכל.
 
ולא רק בשאלות היח"צניות והמסקרנות איזה גודל תפקיד ראוי להיחשב כשחקן ראשי או משני, מה נחשב כהעלאה מחודשת, מי ראויה להציג מועמדות כהצגת השנה והאם ניתן לאפשר מועמדויות גם למרכיבי הצגות שאינן מתמודדות על חמש הקטגוריות ההפקתיות (הצגה, מחזמר, העלאה, קומדיה והצגת בידור), אלא גם בהיבטים הפחות מוכרים וידועים בציבור, כמו ההיגיון הכלכלי שמאחורי השיבוץ וחלקו הכספי של כל תיאטרון באירוע (כמו, איך ניתן יהיה לחייב אותם בתשלום עבור מועמדויות, כשנשללת מהם האפשרות לקבוע אותן). ועם זאת, התחושה היא שבהנהלת הפרס מוכנים השנה, יותר מתמיד, לשינויים שכאלה.
 
ומלה אחרונה: הפרס האמיתי של התיאטרון הישראלי הוא לא הפסלון המוזהב של פעם בשנה. הוא בא לידי ביטוי ערב-ערב בקופות, בתורים לרכישת כרטיסים להצגות ובאולמות המלאים. וכל המירוץ של התיאטרונים עצמם אחרי פרסים הוא די מיותר. וגם זו סיבה מצוינת להעניק סמכויות ל"ועדה מסדרת" חיצונית.