נתנאלה - זמרת עם גולה

פסטיבל ימי זמר שננעל אמש בתיאטרון חולון, נטה באופן ברור בכיוון חוויה נשית. מתוך 18 מופעים בתשלום, בשלושה חללים שונים בגודלם, עשרה נטוו במובהק סביב יצירה, דמויות ומבצעות נשיות. האירועים ה"גבריים" נֶטוֹ היו שניים בלבד (עמיר לב ותמיר חיטמן), בעוד הנותרים שילבו כוחות וכשרונות משני המינים - כמו גידי גוב עם יהודית רביץ או ערן צור עם מרינה מקסימיליאן בלומין, וכמובן מופעי הדגל ה"נושאיים" של הפסטיבל: ההצדעות לנחום היימן (והגבעטרון) ולמיקי גבריאלוב ומופע שירי המשוררים. לתשומת לבה של המפיקה והמנהלת האמנותית נעמי אטיאס.
 
פקדתי ארבעה מהמופעים הנשיים, על אחד, "בלוז לנעמי" - תמר גלעדי בשירי נעמי שמר, כבר כתבתי. השלושה האחרים לפניכם, לאו דווקא כרונולוגית.
 
"פנינה לצווארה" היה אולי המסקרן שבהם. הצצה ליכולתה הנוכחית של נתנאלה, מי שהייתה כוכבת והבטחה גדולה במחצית השנייה של שנות השבעים, ואיכשהו גוועה בתודעתנו. היום, כשהיא עומדת לסיים את תשלום חובותיה לגידול שני ילדים על אדמת נכר (שוודיה), נתנאלה מתכננת שיבה הביתה, בניסיון להציל את מה שנשאר בזיכרוננו ואולי להוכיח לעצמה שעדיין לא נס ליחה, וכוחה עדיין במותניה.
 
המופע היה מספיק משכנע. למרות שלא הרבתה להקליט כפי שצפוי היה מכוכבת במעמדה, לשירים של נתנאלה יש עדיין כוח, השפעה וקסם משכר של פעם, וזה רק מלמד על טעמה המשובח ועל בחירותיה המוצלחות. בעזרת טיפול חם ואוהב של עדי רנרט בניהול מוזיקלי, בקלידים, קרן ובשאר חפצים (וגם אלי מגן בקונטרבס ואלון הלל בתופים), מצליחה לשרטט דיוקן של זמרת-יוצרת שנכונה להיאבק ולהתעמת עם האתגר של היכרות מחודשת.
 
היא עושה בעזרת תמהיל של להיטי עבר ("בן", "שיר היונה", "הייה לי חבר הייה לי אח", "ימים לבנים", "לא דיברנו עוד על אהבה" "ספינת הזכרונות"), גרסאות שלה לקלאסיקות עבריות ("הליכה לקיסריה", "שלכת") ולשירים שהפכו לסטנדרטים בפופ העברי מאז גלתה מרצון ("עוד יבוא היום", "עד סוף הקיץ", "ערב כחול עמוק" ו"באביב"), וגם ארבעה-חמישה שירים חדשים שכתבה במהלך השנים (בהם שיר הנושא המרשים של המופע). חומרים שהם עדות למעשה אמנות ותזכורת לקולה של תרבות.
 
ואכן, נתנאלה, בקולה העמוק והמאוד-מיוחד, בשירתה מלאת ההוד והנשמה שמחביאה תמיד התייפחות חנוקה, בעברית המופלאה שבפיה ובנוכחותה הדרמטית והכריזמטית, עשויה מהחומרים של זמרות-עם גדולות, מעמליה רודריגז ומרסדס סוסה, ועד ג`ואן באעז ו...חווה אלברשטיין. אך בהיעדר דלק לתיחזוק הלהבה יקשה עליה להחזיר את גלגל ההחמצה לאחור, וספק אם תוכל לעשות זאת לנוכח התמורות והשינויים בגירויים, בטעמים ובהרגלי הצריכה.
 
האולם הלא מלא של הבמה השנייה בחולון יכול להעיד מצד אחד על הזיכרון הקצר של הקהל, ומצד שני על העבודה הרבה והקשה שמצפה לנתנאלה. לא יודע איזה פרק זמן הקציבה לעצמה, אך הזמן לא פועל לטובתה, במיוחד לא לטובת הבררנות, חוסר ההתפשרות, האנינות והאיכותיות שאפיינו את לבטי היצירה וההקלטה שלה, ומן הסתם עדיין מלווים אותה. יהיה מסקרן לעקוב אחרי נסיונה המחודש להפיק צלילים, להביע רגשות ולדייק כוונות באמצעות חומרים חדשים, משלה ומשל אחרים. לדעתי, אסור לה לחכות לתקליט. עליה לצאת מיד לחריש במות. הדרך היחידה לרכוש נפשות ולהחזיר נשמות תועות.
 
תוספת מרעננת למועדוני זמר

 "בעקבות האהבה", המופע המשותף של הזמרת ורדינה כהן ושל מספרת הסיפורים ענת בר-נוי, בנות דודות, הוא התחלה של מעשה מרכבה חדש שאפילו השתיים עדיין אינן יודעות איך יעלה.

כשם המופע, בר-נוי מפליאה במלאכת הסיפור של מעשיות למבוגרים על אהבה, שיש בהן הפתעות, מוסר השכל וחוכמת חיים. כהן, בקול הפעמונים שלה, מחברת ומקשטת ביניהם בשירים ישראליים בני תקופות שונות, מקצתם גם שלה (שהרי שיר הנושא הוא להיטו שלה שחיבר עבורה דני רובס). המופע, שבו משתתפים גם שני נגני קלידים בוריס לינצ`בסקי מצידה של ענת, וצור בן זאב, בעלה של ורדינה, עדיין אינו בשל ותפור, אך גם במתכונתו הנוכחית הוא עשוי לרוץ בהצלחה במועדוני זמר, מופ"תים וסדרות מנויים שמבקשות שינוי. 

נשמה יהודית עם כל דבר

המופע "הבן יקיר לי" היה ניסיון בלתי אפשרי, אפילו יומרני, לכנס תחת קורת גג אחת זמרות ומוזיקאיות מסגנונות מוזיקליים שונים, לפיצוח הקוד של מוזיקת נשמה יהודית. האמת, מתבקש למדי בעת הזאת, שבה הניגון והפיוט היהודיים מזינים ומפרים את הפופ והרוק הישראליים, אבל למרות הכוונות הטובות ההכלאה הייתה גסה מדי.
 
שולי נתן פתחה עם גרסת הפולק למנגינות וניגונים שעברו מדוד לדור וחדרו לשירת העם, הופקעו ממתכונת התפילה שלהם והפכו לשירת בציבור - מ"לכה דודי" ו"אנא אלי" ועד "אנא בכוח". וגם "ירושלים של זהב", הבלתי נמנע, שברבות הימים ייכנס לספר התפילה, אם לא עשה זאת כבר. אחריה הפליאה החזנית עדי ערד (בליווי רביעיית "נשות חווה") בפרקי חזנות קלאסית ומתקדמת. מ"שים שלום, חסד ורחמים" ו"הבן יקיר לי" של משפחת מלבסקי, ועד "והיא שעמדה" (על פי לחן של יהונתן רזאל) ותפילה שחיברה לאדאג`יו של אלבינוני. ערד, מבצעת מרשימה וזמרת וירטואוזית בסוגה, נסיתה גם לספק אבחנה משלה לשירת הנשמה הנשית: "אנחנו שרות מהרחם", פסקה.
 
"נשות חווה", שסיפקו את הליווי לערד (באס, תופים, פסנתר וקלרנית), הוא הרכב כלייזמרי עדכני בתכלית. שמץ מיכולתו קיבלנו במחרוזת מעובדת היטב שהחלה בפריילאך, עברה לצליל ערבי-אתני, השתלבה במרחב עם " הכל בגלל האהבה" היווני-לכאורה וסיימה בפיוט "חטאנו לפניך". כוכבת ההרכב ללא ספק היא אורית אורבך - קלרניתנית מעולה.
 
המופע סיפק חשיפה ראשונה ל"אשת חיל", שלישיית דאנס חדשה שמעתיקה את הניגון היהודי מבית הכנסת לרחבת הריקודים במועדונים. שני הקטעים שהשמיעו יעל שחר, מור לחיאני ורויטל גרינברג - "המלאך הגואל אותי" ו"והאר עינינו" -  לא היה בהם בשר ללמד על יכולתן האמיתית, אך היה ברור שאין להן חלק בבמה המשותפת הזאת, ולו מן הטעם הפשוט שהסאונד של פלייבק לא הלם את המעמד (וגם הכוריאוגרפיה הייתה מצועצעת משהו למסגרת). ועם זאת, הרעיון מאחוריהן לא רע. להפוך תפילה יהודית (הסינגל הראשון שלהן הוא "על נהרות בבל" מתהילים) לנשמה אמריקאית או בתיוגה העכשווי אר. אן. בי.
 
נעלה את המופע אתי אנקרי, אחת ממחוללת הז`אנר העכשווי, בעלת  זכויות בעיצוב פניה של שירת הנשמה הישראלית המודרנית וכוכבת-על שלו. גם היא לא נארגה לתוך המופע, מפאת מקוריות היתר שלה. בהשוואה לאחרות שעיבדו, תרגמו וביצעו ניגונים מוכרים, אנקרי בדרכה הייחודית, הרכה והנינוחה, הציגה את הפייטנות הייחודית שלה, חסרת המתחרים (בסיועו הנהדר של הגיטריסט אלי צרויה).
 
גם ללא הסכמה על המופע ומרכיביו מלבב לדעת שלנשמה היהודית בת זמננו יש הרבה פנים וגוונים.
 
פסטיבל ימי זמר, תיאטרון חולון. "הבן יקיר לי", "בעקבות האהבה", 13 באפריל 2009; נתנאלה, "פנינה לצווארה", 14 באפריל 2009.