מתברר שגם בתיאטרון הבריטי, שמות גדולים כמו ג`ודי דנץ` אינם ערובה לאיכות. צבי גורן ברשימה שנייה מלונדון
"אביב מתעורר" – מחזמר מקורי מרתק
ההפתעה הראשונה בביקורי בלונדון הוא המחזמר האמריקאי המצליח "אביב מתעורר" - עיבוד מעניין למחזה מאת פרנק ודקינד, שעניינו חוויית ההתבגרות הכואבת של נערי וינה בסוף המאה ה-19. המחזה המקורי נחשב לאחת הדרמות החשובות בנושא הנעורים, המרד במוסכמות החברה וגילוי המיניות, והוא שב ועולה על בימות התיאטרון בעולם ובארץ. ודקינד כתב את המחזה ב-1891 אך הצנזורה אסרה על הצגתו, והוא פרסם אותו בספר, אף הוא מצונזר כהוגן. אבל כעבור חמש עשרה שנים החליט הבמאי מקס ריינהארדט להעלות אותו בברלין, ואפילו עם קיצורים מסיביים שהצנזורה כפתה עליו. ודקינד עצמו שיחק באותה הצגה.
עלילת המחזה המקורי, שנשמרה גם בגרסת המחזמר, מתארת קבוצת תלמידים שתחת השגחתם הנוקשה של הורים ומורים ומאחורי גבם הם מפענחים תחושות ורגשות שמאפיינים את מהלך ההתבגרות. מכיוון שבאותה תקופה הדיבור על מין ואהבה היה עדיין בגדר טאבו, גם בין הורים לילדיהם, הנערים נאלצים לגלות את אלה בכוחות עצמם, נענשים כשהם נתפסים בקלקלתם, אחד מהם מתאבד והיתר נשלחים למוסד כדי שיעברו תיקון. זה נשמע אולי מוזר אבל מה שהיה נפוץ באותה תקופה ואפילו במאה העשרים עדיין קיים בימינו, אפילו אם במינון נמוך. הורים ומורים, גם אם בעצמם חוו את התהליך בדרך נאותה, עדיין מתקשים להתייצב ולדבר בגלוי ובפתיחות על מה שמציק, מסקרן ומעורר עם בניהם ובנותיהם, ותלמידיהם.
הרעיון להפוך את מחזהו של ודקינד למחזמר נשמע מוזר לכאורה, אבל צודקים יוצריו, סטיבן סייטר שכתב את הגרסה ומילות הפזמונים, ודאנקן שייק שהלחין אותם בשפע של רעיונות מוזיקליים, שלהיטי פופ ורוק הם הביטוי הנאמן ביותר כיום לתסכולים, לרגישויות, לאהבות ולתקוות של בני הנעורים. אלה הכלים שבאמצעותם הם יכולים לבטא את עצמם, להזדהות עם חבריהם ובני דורם, ולהרגיש שייכים. הרעיון הזה מקבל ביטוי מעניין מאוד בדמות המיקרופונים שהצעירים שולפים מתוך המקטורנים שלהם בכל פעם שהם עוברים לפזמון, ובמידה רבה נראה לי שזה תרגום בימתי מקורי לאופנה בת ימינו של האזנה ללהיטים באוזניות האייפוד ודומיו. שלא כמקובל במחזות זמר, השירים אינם מקדמי עלילה אלא משמשים כתחליף למונולוגים המלטיים ודומיהם שמתארים את המתרחש בנפשם הסוערת של הצעירים, המלודיות קליטות, בכל סגנון שנבחר להן, והטקסטים מועברים בבהירות רבה.
לא פחות מפתיעה ומרשימה היא ההצגה שכמעט כל השחקנים הצעירים בה מופיעים לראשונה על במה מקצועית, וכוכביה הם אניירין ברנרד בתפקיד הראשי של מלכיור, המורד במוסכמות, שרלוט ווייקפילד כחברתו ואהובתו וונדלה, ואיוון ריאון בתפקיד מוריץ, הנער המתחבט ומתלבט עד מוות. הבימוי נשען בצורה מסיבית על הכוריאוגרף ביל טי. ג`ונס שחולל נפלאות של תנועה ושפע רעיונות של ביטוי אישי לכל אחת מהדמויות, ויצר להקה מיומנת מאוד מכל המשתתפים, בעלי תפקידים וזמרים-רקדנים נלויים. את תפקידי המבוגרים ממלאים שחקן ושחקנית מנוסים שמצליחים ליצור דמויות שונות ומדויקות.
יש בהצגה כמה תמונות בלתי נשכחות – תמונת אוננות ראשונה, תמונות ההתאבדות, תמונה שבה שני נערים מגלים לפתע את המשיכה החד-מינית, ומעל לכל תמונת המגע המיני הראשון בין מלכיור ווונדלה. אצל ודקינד זו תמונת אונס, אך בגרסת המחזמר התמונה עודנה ובהתאמה להתרחשויות אופייניות יותר לזמננו היא מתפתחת דרך היסוסים ולבטים למשהו שמתרחש יותר מתוך אי ידיעה של הנעשה ופחות מתוך כוונה לעשות זאת.
גם עיצוב הבמה כאולם התעמלות של בית ספר מעניין ומיוחד: שתי קבוצות-קהל היושבות עליה בשני הצדדים, והשחקנים יושבים ביניהם, נכנסים למרכז או חוזרים למושבים, שרים ביניהם ועוד. התזמורת המצוינת יושבת למרגלות הקיר האחורי, שעליו תלויים קישוטים "וינאיים". בתווך מלבן גדול שעליו מצוירת במבט מלמעלה צללית של עץ גדול, שהתבוננות מעמיקה בה עשויה לגלות בה חתך נוסח מבדקי רורשך, ואפילו מעבר לכך, חתך של אברי המין והרחם. ואם לא די באלה יש גם תאורה נהדרת, שכוללת גם נורות ניאון צבעוניות באולם וביציעים שמחזקות את התחושה שאנו נמצאים באחת מאותן מסיבות המוניות בנות זמננו.
ואל תגידו שלא המלצתי לראות את המחזמר המקורי הזה אם אתם עוברים בלונדון.
"מדאם דה סאד" - אכזבה ראשונה
אחד התיאטראות הרפרטואריים הנחשבים בלונדון הוא הדונמר, השוכן בפאתי קובנט גרדן. זהו תיאטרון עם אולם קטן, אינטימי, וההצגות המועלות בו מתחרות לא פעם באלה של התיאטרון הלאומי הגדול, ובמיוחד עם אלה שמוצגות באולם הקטן שלו. עד לפני כמה שנים ניהל את התיאטרון סם מנדס, המוכר אצלנו כבמאי הסרט "אמריקן ביוטי" שזיכה אותו ב-1999 באוסקר כבמאי, לצד ארבעה אוסקרים נוספים ובראשם כסרט הטוב, ועוד למעלה משמונים פרסים וכמספר הזה מועמדויות לפרסים נוספים. כמנהל הדונמר וכבמאי תיאטרון הוא הציב רף גבוה מאוד ליורשו, מייקל גראנדייג`, וההתחלה שלו נראתה מבטיחה.
אחת היוזמות של המנהל החדש הייתה להעלות בעונה הזאת ארבעה מחזות גדולים בתיאטרון ווינדהם מעל תחנת הרכבת התחתית של לסטר סקוור בווסט אנד. שתי הראשונות, "איוונוב" מאת צ`כוב עם קנת בראנה, ו"הלילה ה-12" עם דרק ג`קובי זכו להצלחה גדולה, והגבירו את הציפייה לשתי ההצגות הבאות – "מדאם דה סאד" עם ג`ודי דנץ` ו"המלט" עם ג`וד לאו בבימויו של בראנה. בינתיים כבר נמסר שלא בראנה אלא גריינדייג` הוא שיביים את "המלט", ועד שזה יקרה ביים את "מדאם דה סאד", מאת המחזאי היפני יוקיו מישימה.
המחזה מתאר את עולמו המיוחד של המרקיז דה סאד ושיטותיו מבעד לזווית הראייה של חמש נשים – אשתו, אחותה, אמה – שאותה מגלמת דנץ` – אצילה שנחשפה אליו מקרוב, והייתה בין הראשונים להיערף בגיליוטינה של המהפכה הצרפתית, ועוד אצילה צדקנית שמתפתה בסקרנותה להתוודע מקרוב אל חידתו. מישימה, שהעריץ את המחזאי הצרפתי ראסין בחר לכתוב מחזה באותו סגנון של מונולוגים ארוכים, מפותלים ופיוטיים. גריינדייג` בחר לביים את ההצגה בפאר והדר של תפאורה נוצצת וקרינולינות מסורבלות נוסח הקומדי פרנסז של המאות הקודמות. השחקניות, למעט פרנסס בארבר הנהדרת בתפקיד האצילה נוסח דה סאד, השמיעו את הטקסטים שלהן כתלמידות מתחילות בבית ספר לדרמה, ללא ניסיון להעניק עומק רגשי לדבריהן.
האכזבה הגדולה מההצגה בכללה גברה במיוחד נוכח הבזבוז המשווע של ג`ודי דנץ` בתפקיד משני חסר עניין. היא יודעת להגיש טקסט בצורה מושלמת, אך בהצגה הזאת היא לא עשתה דבר מעבר לכך. כאילו נידבה לגריינדייג` את נוכחותה המיוחדת ואת יוקרתה כשחקנית הניצבת במרכז השורה הראשונה של כוכבי הבימה האנגלית.
"מגיפה מאיימת על אנגליה" – משתעשעים בגילגוד
אחת ההצגות המדוברות ביותר כיום בווסט אנד היא זו המספרת על הוצאתו הכפויה של ג`ון גילגוד מהארון. זה קרה באוקטובר 1953, בנסיבות זהות לאלה שכעבור יובל שנים הוציאו מהארון את הזמר ג`ורג` מייקל. כלומר גילגוד נתפס כשרמז על התעניינות בגבר אחר בשירותים ציבוריים, והתברר כי הלה הוא בעצם שוטר לבוש אזרחי שבא למקום כדי ללכוד איזה הומו שמייצג את סכנת ההומוסקסואליות המאיימת על הנוער האנגלי.
הנושא כשלעצמו בהחלט ראוי לטיפול, ואפילו ככל שזה נוגע לדמותו של ג`ון גילגוד, מענקי הבמה והקולנוע במחצית השנייה של המאה העשרים, ולו רק משום שהוא מעלה לדיון תפיסות חשוכות של חברות נאורות, של חוקים ובתי משפט, ובמיוחד את שיטות הפעולה של משטרות במערב התרבותי (כולל כמובן הדלפות לתקשורת).
הנושא גם ראוי למחזה שבמרכזו דמות ציבורית מרכזית, מכל תחום. כזה היה אז ג`ון גילגוד, זמן קצר אחרי שזכה בתור האבירות שלו. “כולם" ידעו על העדפתו המינית, אך איש לא דיבר עליה בפומבי, ו"כולם" ידעו איפה ואיך ומתי מתנהלים חייהם ומפגשיהם של ההומואים, רבים מהם חיים בנישואי נוחות והורים לילדים. אבל התקשורת נמנעה באותן שנים מלעסוק בחדרי המיטות של מנהיגים ואמנים, וכך זה נמשך גם ברבות השנים, ואפילו אחרי שנגיף ה-HIV והאיידס הפכו את היציאה מהארון לנפוצה, וגברו הקולות לחשיפה כפויה של כל מי שהעדפתו היא חד מינית או דו מינית. אבל באנגליה כמו באנגליה. ובשנות החמישים ואחריהן עד לשנות השמונים רדיפת ההומואים הייתה בשיאיה, וכל סימן או רמז של התעניינות בבן מינך נתפס כשידול לדבר עבירה.
והנה מגיע ניקולאס דה יונג שבימים כתיקונם ומזה 18 שנים הוא מבקר התיאטרון של ה"איוונינג סטנדרד", העתון הנפוץ ביותר של לונדון. “מגיפה מאיימת על אנגליה" הוא מחזהו המלא הראשון. בשנה שבה החל את הקריירה כמבקר כתב מערכון בנושא האיידס, ולא מכבר המחיז את ספרו על הצנזורה בתיאטרון, לעונת היובל של תיאטרון רויאל קורט. לדה יונג יש כתיבה קלה ורהוטה, וזה לא מפתיע, אבל המחזה הזה הוא יותר פרודיה על הנושא וכמעט פארסה על גילגוד. הקהל נהנה ושואג כמעט מכל שורה, ונראה כי ההצגה הזאת מתחרה בפריסילה כ"מלכת הקאמפ" של הווסט אנד.
עם זאת ראוי לציין שני דברים שיש בהצגה שבוימה בשטחיות תואמת למחזה. הראשון הוא משחקו של כוכב ההצגה מייקל פיסט בתפקיד גילגוד. פיסט שיחק בשעתו בתפקיד אריאל ב"סערה" לצדו של גילגוד, ואחר כך גם ב"שטח הפקר" של פינטר. פיסט מנצל היטב את היכרותו הקרובה עם גלגוד ועם מחוותיו הקטנות ביותר, וכמובן עם קולו וצורת דיבורו, ומצליח לעצב אותו חי מאוד, מגוחך, מצחיק וטרגי.
הנקודה השנייה הראויה לציון היא כי המחזאי החליט שהשוטר הצעיר שלכד את גילגוד היה בעצמו הומו בארון והוא מזווג אותו ברומן עם צעיר שהיה באותם שירותים ציבוריים בשעת עד לכידתו של גילגוד. זה כמובן משרת את הצגת הצביעות האנגלית, אבל בעניין הזה דווקא גילתה הבמאית תמרה הארווי אומץ ויושרה, וביימה תמונת אהבה וסקס נועזת ביותר בין שני הצעירים. המחזאי והבמאית הראו ברגעים האלה מה יכול היה להיות אחר ומהותי בהצגה המאכזבת שלהם.
16/04/2009
:תאריך יצירה
|