מתחיל בסערה ומסתיים בהרהור קיומי
 
עזבו אתכם מכל מה שאומרים וכותבים בימים אלה על שלום חנוך, על הדרך הסיזיפית שלו, על היצירה הבלתי מתפשרת שלו, על האלבום החדש שלו. "שלום חנוך" הוא שלום חנוך ידידותי ומוכר להפליא. לא מתחנף אמנם, אבל מלא בשירים טובים וביצירות מתחבבות בנקל. אולי לא פופיות להיטניות, אבל רוקנרוליות הימנוניות, כדרכו של הקיבוצניק הקוצני. רק תנו לאלבום את הזמן שלו. סיבוב-שניים, מקסימום שלושה, ותפלו בשבי.
 
כי שלום, כפי שכבר שהספקנו להכיר במהלך ארבעים יותר השנים האחרונות, הוא כותב מיומן, בהיר ומדויק, חסכן (גם כשהוא מאריך) ומבריק, עם עברית מלבלבת ולחנים תופסים. העטיפה הסגנונית שלהם לא צריכה להפחיד ולהרתיע. כי גם מאחורי חזות הקול הרוקנרולית וסאונד הגיטרות הכי בוטש ואגרסיבי, מסתתרת מלודיה בסיסית, עירומה ורזה, חברותית ביותר ומתפזמת בנקל. כמעט פופית שאחר כך כבר אין בעיה להתחבר איתה בהופעה.
 
13 יצירות ב"שלום חנוך" החדש. הוא מתחיל בסערה, בקול ענות כאסח וגיטרות מחוספסות, עם "פתוחים לאהבה", ובהצלפות הפוליטיות של "אלוהים" ו"מתפללים". בהמשך הוא מתעגל ומתמתן, באמירה המילולית ובהבעה המוזיקלית, מתפתל סביב בלדות ושירי אהבה ("אומרת לי לעד", "אולי תדליקי" "בוכה רק לי" ו"העוגן"), וננעל במעין סיום-סיכום כפול שיש בו שתי אבחנות שונות ומשלימות: אמירה על הדרך האמיצה והבלתי מתפשרת ("במו ידיי") ושרטוט קצר ומרגש של מהות ותכלית הקיום האנושי ("כל מה שחי").
 
בעיקר אהבה
 
מאז הפך לדובר חברתי משמעותי באמצע שנות השמונים (עם "מחכים למשיח"), גם הפעם שלום תורם תובנות נוספות לחיים בישראל העכשווית. "אלוהים" הוא שיר מחאה חכם, שמצליח לפרקים להטעות ולהסוות את נקודת המוצא האתיאיסטית שלו. זה לא שאין אלוהים, כמו שהאנשים שדוברים בשמו - חרדים, דתיים, חוזרים בתשובה וחילוניים שרוממות השם בגרונם - לא ראויים לו במעשיהם. לכאורה גם "מתפללים" עוסק באותו עניין של אמונה, אבל מהצד הפנאטי-פוליטי שלה, עם דואליות בלתי-פתורה אם אלה לוחמי חירות קנאים או כובשים אכזריים, או להיפך, כשהמוות לא מקדש את החיים.
 
יותר ממחצית האלבום מוקדשת, כאמור, לשירי אהבה. והאהבה של שלום חנוך היא אהבה בוגרת ומבוגרת, של הקשבה הדדית, של ויתור ופשרה, לא של חיפוש אשמים ("פתוחים לאהבה", עם השורה הנהדרת: "בואי לאיבוד/ נגלה לחוד/ אופק לא נודע/ בואי נישאר פתוחים לאהבה"); אך גם אהבה נואשת כמעט של גבר מבוגר לצעירה ממנו בשנים ("בוכה רק לי"); ומול אהבה של התמסרות טוטלית, ללא כחל ושרק, ללא חיפוש פגמים ("אולי תדליקי"), יש גם אהבת קיץ של הסתפקות במועט, של הזנה  הדדית ("ג`מייקה" המתוק, ששמו אינו מופיע בשיר, אך אווירת הרגאיי המשכרת שלו אינה משאירה מקום לספקות בשאר למקורות ההשראה שלו); ויש כמובן אהבה שזקוקה לטיפוח ולהשקעה תמידית ("הדרך לאהוב נמשכת לאין סוף...") אך גם לעצימת עין בכדי שתימשך ("אומרת לי לעד"), ותהפוך, בשיר אחר ("העוגן" המצוין), לאהבה ותיקה, מעורערת, לא יציבה וכואבת, שהנוחם בה נרכש בהתנצלות ("עוד לא התחלנו לדבר וכבר מיהרנו להגיב/ תגידי את, אם תזכרי מתי, הפסקנו להקשיב").
 
גם "מלים" הוא שיר שמונע בדלק האהבה, אך יותר מזה הוא שיר של יצירה. כי שלום, כעמיתיו המתבגרים, שאצלם הסוללות מתרוקנות במהרה ומתמלאות אך בקושי, ואלבומיהם נעשים נדירים ומרוחקים בזמן זה מזה, מוטרד (מן הסתם) במקורות ההשראה ובנביעת היצירה: "מלים באות כשאני מנגן... מלים תופסות אותי בחלום/ עומדות מעצמן, כל אחת במקום... המלים שרות, אני רק זוכר". לעניין זה הוא נדרש עוד קודם ב"העיקר" (הניהיליסטי משהו, ג`אזי-בלוזי, נסיוני ופרוע מוזיקלית, אך גם עשיר ומקסים בצליליו) שבו הוא ספק עצמי-אירוני, ספק קבוצתי-ציני, בודק את רדיפת השלמות המוגזמת, מלגלג או שח ברצינות על החיפוש אחר מציאת המלה והטון הנכונים, כשבדרך, מרוב התעסקות בפרפקציוניזם ("כמו קוסם של יש מאין/ מצא שגיאת ניקוד בזין/ זיעה קרה צרבה בעין/ לא התלבט – והתחרט"), עלולים להחמיץ את "העיקר", שהוא להוציא את היצירה לאור. שיר ענק שמזכיר בהתנהלותו את ההגשה הבלוזית של "תפסתי ראש על הבאר" ועשוי להיפך גם לנאמבר הופעה מסחרר.
 
משלימים את האלבום שירים שהייתי מגדיר אותם כקיומיים-אנושיים, אפילו הומאניים. אם "במו ידיי" הוא התובנה הרטרוספקטיבית העצמית של שלום חנוך ממלאכת חייו וממעשה ידיו (לצלילי נשיפה ומיתרים) שמתעקש לחצוב את דרכו במו ידיו נגד הרוח ונגד שעון הזמן המתקתק, הרוקנרול "להיות אדם" (שמשולב באמצע האלבום) אמנם מציע מעין סיכום קריירה ומתכתב עם כמה מלהיטי העבר הגדולים שלו (כבשורות התמציתיות: "והייתי ילד ובגרתי גם/ והייתי מלך והייתי עם/ ארוכה הדרך – להיות אדם"), אך הוא גם שיר של הומאניות בסיסית, בעולם הקר והמנוכר, הקשה והציני שבחוץ.
 
ממש כמו הסיום הברכטיאני-ויילי שב"כל מה שחי", שיר על מהות האדם והחיים: ""כל מה שחי עובר/ כל מה שמת נשאר/ כל מה שרע חוזר/ כל מה שטוב נגמר// לא מאמין בכלום/ לא מחפש תשובה/ לא מסכם סיכום/ לא מזייף תקווה". וכדאי לעבור את כל האלבום בשביל הדקה וחצי המכמירות הללו, לשמוע את שלום חשוף לצלילי גיטרה אקוסטית בלבד, מסכם את משמעות האדם.
 
ושלוש הערות לסיום
 
לטעמי, יש במעשה האמנות והנוכחות של שלום עמדת מוצא מרתקת, שהיא שילוב של מחויבות חברתית, אחריות תרבותית, הערכה עצמית גבוהה וגם כוחניות מוצדקת. ולא משנה אם זו פוזה אמנותית או ניסיון של שנים, מובלעים בכתיבה ויצירה של חנוך ובדרכו כרוקר, מסרים וכוונות להנחות ולהדריך, לנווט ולהנהיג. לא לשמש כזקן השבט, אבל להיות אח גדול לכל הממשיכים, המנסים והתועים.
 
ב. "שלום חנוך" נתון במארז לא-אופייני, של קופסה חריגה במידותיה (מהדורה מיוחדת שכוללת גם DVD עם 7 שירים,ב-79 שקל; רק דיסק ב-59 שקל), צבועה בגוני אפור-כחול-כסף מטאליים, ואף נושא דיוקן לא מחמיא במיוחד, של אמן טרוד, חמור סבר, סתור שיער וחרוש קמטים. כך, כנראה, מצטלמים בגרות ואחריות, בשלות ורצינות. אל תסתכל בקנקן, נאמר. ואח גדול כבר אמרנו.
 
ג. והעברית? טעונה שיפור. דווקא מיוצר שמקפיד בכבודה של המלה העברית, ניתן היה לצפות ליותר. מצד אחד, הלוואי וכל רוקר מצוי, ישיר כמוהו. מצד שני, חבל שהשפה המוארת, המוגהת והמדויקת שבפיו, מתקלקלת ב"אלוהים". אמנם הטקסט (בכתב ידו ) מתעקש על "אתכם" (כצורת הרבים של "אותך"), אולם בהקלטה הוא הופך ל"אותכם" הלא נכון והצורם. לא מתאים.

המפיקים המוזיקליים השותפים לאלבום הם משה לוי ואייל ליאון קצב, שביחד עם שלום עצמו היו אחראים גם למלאכת העיבודים. קרדיטים בנגינה: משה לוי (בעיקר קלידים וקולות), רוני פםיטרסון (גיטרה חשמלית), זיו הרפז (בס) ואשר פדי (תופים).  עוד מתארחים (בין היתר) עדי שרון (בעיקר תיכנותים), אבישי כהן (חצוצרה), אנת כהן טרומבון וקלרנית) וגליה חי (ויולה וכינור).

שלום חנוך, שלום חנוך (אן.אם.סי. יונייטד)