מהלך על פסגות

את אמנותו הגדולה הפגין מאריי פרחיה כבר בבנייתה תכנית הרסיטל שלו בהיכל התרבות: שלושת ה"ב" – באך, בטהובן וברהמס וגם מוצרט. ארבע יצירות המייצגות סגנונות תקופות וצורת חשיבה שונות התובעות מן הפסנתרן מעבר חשיבתי. כאשר הצהרתית הוא נוגע בלב הקלאסי, המוזיקה של המאה העשרים אינה תחום שבו הוא חש שיש לו מה לומר ובקלאסיקה הוא מהלך על הפסגות. מאריי פרחיה מול היכל תרבות מלא עד אפס מקום מילא את כל הציפיות.
 
הפרטיטה הראשונה של באך שאותה שמעתי רק בחלקה-  נוגנה בהקפדה מחמירה אבל ללא כל הצטעצעות, מוזיקה ישירה שהעושר הרב שניתן בה היה דווקא בקטעים המנוגנים בפעם השנייה. שם, כשהתווים מצַווים על הנגן לחשוב ולנגן את אותו משפט פעמיים, פרחיה מצא את הדקויות היוצרות את ההבדל וחילק את גילוייו עם הקהל. דווקא  למי ששומעים את המוזיקה האותנטית, האוהבים את באך בנגינה רזה בצ`מבלו,  ידע פרחיה להוציא מן הפסנתר את המיטב. אותן חזרות שעלולות להישמע כקישוטים על הפעם הראשונה וכך הן בדרך כלל נשמעות, היו תחת ידיו לפרשנות חדשה ואחרת.
 
הסונטה בפה מג`ור ק` 323 של מוצרט, הייתה שנייה. סונטה מוכרת, יצירה שתלמידי פסנתר מרבים לנגן, לכאורה, למה כבר יש לצפות. פרחיה שמודע קרוב לוודאי לעובדה שולף כקוסם מכובעו איזון מרשים בייחוד בפרקים השני והשלישי בין הפיוט השקט לקטעים המהירות הסוחפת. איכויותיו האופראיות הדרמטיות של מוצרט גלשו מאצבעותיו בזו אחר זו והביאו את עושרו הדרמטי לנגינה הגדולה בפסנתר.
 
בסונטה מס` 23 "אפַּסיוֹנָטָה" של בטהובן, מנסה פרחיה תהליך הפוך. ביצירה דרמטית למן הרגע הראשון, בטהובן מכניס אותנו למרכז העניינים כבר מן הצליל הראשון, לכאורה ללא כל פתיחה אל קפיצה אל יצירה שמשהו כבר התרחש בה קודם, רק בהמשך אנחנו נרמזים על כיוונים אפשריים. בטהובן מספק את הדרמה בעוצמות בלתי נדלות. והנה דווקא כאן בחר פרחיה להראות את קווי המבנה, את הלכידות הרבה בין פרק לפרק ובין נושא לנושא. המרקם המוזיקלי קיבל מידיו נוכחות שפסנתרנים לא מעטים, גדולים ומפורסמים, טרחו שלא להבליט. 
 
הצימוק ברסיטל כולו הייתה היצירה האחרונה "וריאציות ופוגה על נושא של הנדל" אופ` 24 מאת ברהמס. יצירה מוקדמת של ברהמס, ועם זאת יצירת ענק שניתן להשוותה ליצירות דומות של שני ה"ב" האחרים, "וריאציות גולדברג" של באך או "וריאציות דיאבלי" של בטהובן. בשונה מן היצירות האלה דווקא את יצירתו של ברהמס ממעטים פסנתרנים, גם הגדולים והחשובים, לנגן.
 
ייאמר כאן שיצירה מן הסוג הזה בוחנת את יכולתו של האמן היוצר, המלחין לקחת מעין ספינה בנמל ולצאת איתה לשיט. כל מסע, כל וריאציה, היא בחינה מחדש של אורך הכבל שקושר אותה לנמל. בהתחלה הקשר מאוד ברור, אנחנו מזהים את הנושא בקלות, ככל שהווריאציות נעשות מורכבות, מלאכת המאזינים נעשית קשה ומורכבת. היצירה נעשית פילוסופית יותר, מהורהרת יותר ומלאכת ההאזנה גם היא אינה פשוטה יותר. והנה, מאריי פרחיה בעקשנות ראויה לכל מחמאה, משמיע את הנושא הפשוט של הנדל ומבליט אותו לאורך כל עשרים וחמש הווריאציות. זאת תוך הענקת בהירות מרשימה ליצירה כולה. ככלל, הרסיטל  כולו הצטיין בבהירות, שיש בה כדי לקרב את המאזין אל גדולתו של הפסנתרן המנגן ומפרש את היצירות בנות האלמוות האלה.
 
ואם הזכרנו מאזינים, הרי שגם לאלה יש חלק בהצלחה. כאמור היכל התרבות היה מלא לחלוטין אמש כל המושבים וגם המושבים שבגב הבמה וגם המדרגות היו גדושים. ולמרות זאת, לא זכור לי מזה  זמן רב שקט שכזה בהקשבה. אותם שיעולים מפורסמים לגנאי בהיכל צומצמו אמש דרסטית. האם היה כאן יותר קהל המעריך מוזיקה, או שהאמן הצליח בפרשנותו המזהירה לבלום גם את מרעישני ההיכל מכחכוחים גרוניים  ולאלצם להמתין עד לתום היצירה.
 
לזכותו של האמן שעל הבמה  יש לציין גם שהקהל היה יחסית מגוון - לא רק שיבה וקרחות אלא גם בלוריות ותלתלים של בני ובנות תשחורת. לקהל הזה העניק פרחיה  שני הדרנים שני "אימפרומפטי" של שוברט. פנינים קטנות לקשט בהן לסיום את הערב המפואר שלבטח ימשיך וילווה את האלפים שמילאו את ההיכל. 
 
התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמרכז למוזיקה בירושלים מציגים: מאריי פרחיה, פסנתר, תל-אביב, היכל התרבות 26 באפריל 2009