הנרגנות, הפולניות והציניות של אודיה קורן מחזיקות שעה ומשהו של צחוק
שורש הרע ושורש כל טוב
אודיה קורן מצחיקה אותי. הנרגנות, הפולניות והציניות שלה שובות אותי בכל פעם מחדש. במופע הסטנד אפ שלה "סליחה שאני נושמת", היא מביאה את כל התכונות האלו במלוא העוצמה ולוקחת את הקהל לסיבוב במשפחה ובחוויות שלה לאורך החיים. אלו שהביאו אותה להיות מי שהיא. התוצאה: שעה ומשהו של צחוק. לפעמים אפילו עד דמעות.
הנושא המרכזי של קורן במופע הוא היותה פולניה. זה שורש הרע ושורש כל הטוב. כוכבי המופע הם אמה הפולניה, האופי הפולני, התלונות שמאפיינות את העדה, המאכלים חסרי הטעם, הסקס שלא קיים (הפעם הראשונה שפולניה שוכבת עם בעלה היא אחרי שהילד נולד. לפני היא עדיין בתולה) ועוד כהנה וכהנה עניינים שמי שהגיע משם חווה על בשרו, ומי שחי עם צאצאים של מי שהגיע משם – כמוני – חווה בשגרה היום יומית. ממש כמו מס שהמדינה מטילה.
כוכבים נוספים ב"סליחה שאני נושמת" הם סממני הגיל. מי שעבר את גיל ה-40 בטח יודע, ומי שמתחת לרף בטח שמע יותר מפעם מה קורה רגע אחרי שמחליפים קידומת. הזיכרון נעלם, הקימה מהמיטה הופכת קשה יותר, העייפות גוברת, הבדיקות השגרתיות מתחילות להעיק ועוד ועוד. הקטע הזה במופע דווקא מתלבש עליה בול, כיוון שהיא ממילא פולניה, אז היא ממילא נולדה כדי לקטר ועכשיו כשיש שפע של דברים כל מה שנותר לה הוא לבחור על מה הכי כדאי היום להתלונן.
למרות שהיא מצחיקה מאוד, היה משהו שדי הפריע לי ב"סליחה שאני נושמת". לעתים קורן ממחזרת בדיחות שכבר מזמן מעלות אבק על המדפים. כך למשל הבדיחה על הבעל , האישה ונתיבי איילון שהיינו מספרים בסמנו על על דוד לוי (זוכרים אותו??). או הסיפור שלה על הביקור ב"מצפה הימים" שכלל כמה שנינויות מפילות אבל גם כמה פאנצ`ים מוכרים מדי (אפילו במופע של ננסי ברנדס יש וריאציה על הנושא הזה).
בעיני אודיה קורן היא אושיה בכל מה שנוגע לצחוק. ב"סליחה שאני נושמת" השנינות, הציניות וההתחכמויות הקטנות שלה מקבלות את כל הבמה. אז אמנם היא מתלוננת במשך שעה ומשהו, אבל היא עושה את זה בכל כך הרבה חן שזה ממש לא מעיק. זה פשוט מצחיק.