ההצגות "רוקנרול" ו"תיבת נוח" מציינות את נפילת חומות התרבות באירופה באמצע המאה ה-20
תיבת נוח – סופה החדש של אירופה
אינני בטוח עד כמה זוכרים אצלנו את ביקורה של להקת תיאטרון נובי מפוזנן במסגרת פסטיבל ישראל 1986, ואת שתי ההפקות שהעלתה, "קץ אירופה" ו"מנקינים", פרי יצירתו של ינוש וישניבסקי, מחשובי הבמאים-מעצבים של פולין בשלושים השנים מאז העלה את הצגתו הראשונה "בלדינה" ועד עתה, עם הצגתו "תיבת נוח – סופה החדש של אירופה", שהועלתה לפני כחצי שנה.
מה שמייחד את ההפקה הזאת הוא שיתוף הפעולה המיוחד בין שישה תיאטראות שונים – מפולין, גרמניה, אוסטריה, איטליה, קוסובו וישראל – ששיגרו לפרויקט שחקנים שונים מלהקותיהם, 24 במספר. שני הישראלים בחבורה הם ליאת גליק ושרדי ג`ברין, נציגי הדור הצעיר של התיאטרון הקאמרי, שגם מארח את הפרויקט במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי הראשון של תל אביב-יפו. תרומה ישראלית נוספת היא בדמותו של עמיתי, מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, ששמו מופיע לצד שמו של וישנייבסקי כמחברי המחזה.
25 שנים מפרידות בין אותה הפקה קודמת "קץ אירופה" לבין "תיבת נוח – סופה החדש של אירופה", ולטעמו של וישנייבסקי העובדה שאכן נבואתו אז התגשמה ואירופה שהייתה אז נעלמה ואיננה, מצדיקה את חרדתו הנוכחית מפני הקץ החדש המאיים על אירופה החדשה. קץ שיש בו מרכיבים של טרור, אקולוגיה, אובדן ערכים ועוד גורמים מגורמים שונים, אישיים, חברתיים ותרבותיים. האפילוג של המחזה קושר את התיאטרון ותפקידו לסיכוי שאולי בכל זאת תופיע קשת חדשה בעננה המכסה עלינו.
ההערכה להצגתו של וישנייבסקי נחלקת לשתיים. האחת נוגעת לצד החזותי המדהים, שהוא תמיד מאפיין את עבודתו. וישנייבסקי מצייר את ההצגה, מפסל אותה, מפעיל אותה כבובנאי, מניע אותה כמכונאי ומרקיד אותה ככוריאוגרף-על. הוא עיצב את התלבושות המיוחדות ואת התפאורה – המזכירה מאוד את התיאטרון של טדיאוש קנטור – כבובטרון משוכלל בלונה-פארק ואת התאורה הסטטית, שיוצרת את המסגרת החיצונית והפנימית. הכוריאוגרף אמיל וסולובסקי והמלחין ייז`י סטנובסקי השלימו נפלא את הצד הזה. להקת השחקנים עוצבה כדמויות מצוירות, מוכרות לעתים מיצירותיהם של ציירי אירופה בין שתי מלחמות עולם. במידה מסוימת הזכיר לי העיצוב החזותי והתנועתי את עבודתם של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב בתיאטרון קליפה ואת זו של ענבל פינטו ואבשלום פולק בלהקתם.
חלקה האחר של הערכת ההצגה הזאת נוגע כמובן לצד הדרמטורגי שלה, שעליו הופקד אדם נלפה. הטקסט הוא מעין אנתולוגיה אקלקטית של שירה, כמו זו של רילקה, מקורות היסטוריים ככתבי הקודש, ועוד. אך זה לא מתגבש לכלל מהלך דרמטי עלילתי, אפילו במידה חלקית. הסיפור האירופי מיטשטש, הרעיון של תיבת נוח חדשה נותר חיצוני, והסיפור האנושי יוצא מקוטע, למרות שפה ושם, ובעיקר בזכות הצד החזותי, יש קטעים המזכירים לי במשהו את עולמו הדרמטי של חנוך לוין (ואולי הנדלזלץ הוא האחראי לכך).
על משחקם של 24 השחקנים, בתנועה או בשש שפות ארצותיהם, ניתן לומר כי הם מושלמים בכל מהלכיהם, אם בתפקידיהם כסוסים, ארנבים או חמורים, או כבני אנוש. ליאת גליק מגלמת כלה שחתנה מת, ואת רוחו מגלם שרדי ג`בארין בפאות מסתלסלות ובבגד חסיד יהודי. לצופה הישראלי יש בכך, וגם בטקסט שהוא משמיע, משום קריצה פוליטית. אינני בטוח שהיא מובנת לצופים במדינות אחרות. יש גם קשר ברור יותר לעברו של וישנייבסקי כמי שב-1996 ביים בדיסלדורף גירסה חתרנית של "הדיבוק", שלא הגיעה אלינו, אך זכתה להצלחה גדולה בגרמניה ובאירופה.
את "תיבת נוח – סופה החדש של אירופה" ניתן לראות עוד היום ומחר.
רוקנ`רול – מחווה למולדת זרה
טום סטופרד, החשוב במחזאים האנגלים החיים, נולד בצ`כוסלובקיה למשפחה יהודית שהבינה מה מאיים עליה, על צ`כוסלובקיה ועל אירופה מכיוון גרמניה הנאצית, ונחתה באנגליה. באותם ימים איש לא שיער שהילד בן השלוש יגדל ויהיה האנגלי המושלם בשפתו, ברעיונותיו ובפועלו הדרמטי שהחל עם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ונמשך עד עצם הימים האלה, במחזות, תרגומים ותסריטים. ובכל אלה אחד המאפיינים המייחדים אותו הוא העיסוק הקבוע באידיאולוגיה. הטקסטים שלו, גם כשהם בענייני דיומא, לעולם יהיו בעלי מטען ומשמעות רעיונית, והשפה שלו היא תמיד מלאכת מחשבת של ביטוי כל אלה במרקם של רצינות מוחלטת והומור משוחרר. זאת אחת הסיבות שבישראל, למעט מקרים בודדים ואקראיים, הוא אחד הנעדרים הבולטים ממחזאות זמננו. משום כך עצם הידיעה שמחזה שלו יגיע לכאן במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון הראשון של תל אביב-יפו הייתה סיבה למסיבה.
במידה מסוימת, חלקית ככל שתהיה, זה גם כמעט קרה עם "רוק`נ`רול" שלו, שהועלה לפני שלוש שנים במסגרת חגיגות היובל לתיאטרון רויאל קורט השוכן בכיכר סלוון בלונדון והרפרטואר שלו היה מאז ומתמיד ייחודי, לא מסחרי, במקרים רבים ניסיוני, ובדרך כלל איכותי. אלא שלא ההפקה הזאת היא שהגיעה לכאן אלא הפקה מסקרנת מצ`כיה שהמחזה עוסק בגורלה בין הפלישה הסובייטית של אוגוסט 1968 לנפילת החומות והשחרור מעולה של מוסקבה ב-1989. בגרסה הצ`כית משתתפת להקת הרוק "אנשי הפלסטיק של היקום" שמאז אותה פלישה נשאה את דגל המחתרת המוזיקלית נגד הכיבוש.
השידוך הזה בין הפקה צ`כית לסטופרד נותן למחזה מטען ייחודי, הרבה מעבר לייחוד הטקסטואלי. אלא שבכל הכבוד וההערכה להפקה הזאת מתעוררת בעיה שכמעט לא ניתן לפתור אותה, והיא בעיית השפה. כרגיל אצל סטופרד גם את הנוסח המקורי קשה לעכל תוך כדי הצגה, קל וחומר כאשר הוא מוגש בתרגום לשפה שאיננה שגורה על מרבית הצופים בה, שנאלצים להיעזר בכתוביות התרגום (ובארץ התקינה אותו רות בונדי מצ`כית). קצב הקרנת הכתוביות מתחרה בקצב הדיבור של השחקנים, כך שגם הקורא המהיר והמורגל לכתוביות מאבד חלק נכבד מהנאמר, ומה שנקלט לא בהכרח מייצג את מלוא הרעיונות. תוצאה נלווית לצפייה בכתוביות היא אובדן מסוים של הצפייה במתרחש על הבמה, ובהערכת הבימוי והמשחק.
בסופו של דבר נותרתי מסויג מההפקה בכללותה, ובעיקר מהמערכה השנייה שבה המתחם הרעיוני מגיע אל שיאיו כמעט בלי הפוגה, לעומת המערכה הראשונה, הנראית יותר כסקירה כמעט כרונולוגית של האירועים בפראג. הצירוף של שפה אחרת, כתוביות תרגום, וניצול בעייתי של להקת הרוק מעיבים במידה רבה על היכולת לספוג את המסה הדרמטית של המחזה. כהרגלו סטופרד גם אינו יוצר עלילה ליניארית, אלא מורכבת, מתפתלת, עם תחנות כמו עיון חוזר ומפורט בשירתה של ספפו מלסבוס, שלפחות לכאורה הן צדדיות, ולמעשה הן אולי הלב הפועם של העלילה והדמויות שמאכלסות אותה. המסקנה הוודאית היא שבביקורי הבא בלונדון אשים יד על המחזה המקורי, בתקווה לקשור את כל הקצוות.
הסתייגות מסוימת קשורה גם לטיפול בצד המוזיקלי, הכולל אוסף נפלא של להיטי שנות השבעים והשמונים, שמושמעים בהקלטות המקוריות כמעברים בין התמונות. הבמאי איוון ראיימונט, החליט לקטוע אותם בחטף, למרות שללהיטים האלה יש משמעות ביחס למחזה, והם אינם מקריים. הקטיעה והעדר תרגום לנאמר בהם מעלימה את המשמעות ביחס למתרחש והם נותרים כעיטור מוזיקלי די מרגיז.
חרף הסתייגויותיי אלה נהניתי ממשחקם של מרבית המשתתפים, ובעיקר מזה של מילושה שפלחטובה הנפלאה בתפקיד הכפול – במערכה הראשונה היא אם, הנענית לאיטה למחלת הסרטן, ובמערכה השנייה היא בתה, זו שהייתה ילדת פרחים אופיינית במערכה הראשונה, ועתה, במערכה השנייה, היא כבר אם לסטודנטית בעלת חשיבה מקורית. מצוינת הייתה גם לוצ`יה ז`אצ`קובה המגלמת את נערת הפרחים ואחר כך את הסטודנטית. טובים ביותר היו דויד פראחארז` כדוקטורנט הצ`כי באוקספורד שהפלישה מחזירה אותו לפראג, ואלויס שווהליק כפרופסור הקומוניסט שממאן להשלים עם קריסת האידיאולוגיה שלו צעד אחר צעד.
בסופו של דבר, לבעלי עניין זו הייתה הזדמנות חשובה לפגישה מחודשת עם סטופרד ולפגישה מסקרנת עם התיאטרון הצ`כי בן זמננו.
05/05/2009
:תאריך יצירה
|