מחול - המלצות לדוקאביב: גיבורי תרבות ועוד

חמש המלצות לפסטיבל הקולנוע התיעודי: מסע בעקבות האנטישמיות באירופה, דיוקנאות של יבי, אנדי וורהול ועוד

בכמה מסרטי פסטיבל "דוקאביב" (16-7 במאי 2009, סינמטק תל-אביב) יוצגו דיוקנותיהם של אישים שהותירו חותם על החברה והתרבות, כאן ובעולם. לפניכם המלצות על חמישה מסרטי הפסטיבל, ארבעה מהם עוסקים בגיבורי תרבות, מן המשורר התל-אביבי יבי ועד לאמן הניו יורקי אנדי וורהול.

"השמצה" - מסע בעקבות האנטישמיות

סרט הפתיחה של דוקאביב בבימויו של יואב שמיר (במאי "מחסומים") זכה לאחרונה בפרס חבר השופטים בפסטיבל טרייבקה. עם נקודת המוצא שלו לנושא האנטישמיות עשוי להזדהות כמעט כל יהודי ישראלי. שמיר מסביר שכיליד הארץ מעולם לא חווה אנטישמיות, ולכן הוא יוצא למסע החקר שלו, כדי לעמוד על משמעויותיה השונות בימינו אלה, בהשוואה לעבר המעיב והטעון. הוא פותח את המסע בתובנותיה האותנטיות של סבתו הקשישה. בין היתר מתראיין בסרט גם נח קליגר, איש "ידיעות אחרונות", בעל הדעה הנחרצת בנוגע לשנאת יהודים, ומתועדת גם פעילותם של שני אמריקנים שחיברו ספר בו הם טוענים שהלובי היהודי באמריקה קובע את פעילות הממשל שם. אבל שמיר מתמקד בסרטו בעיקר בשני צירים מרכזיים, שאותם הוא מלווה במקביל. האחד הוא פעילותה של הליגה למניעת השמצה בארצות-הברית, שבראשה עומד אייב פוקסמן. הליגה היהודית, מתברר לו, מנסה בין היתר לדוג בזכוכית מגדלת כל אירוע, תקרית ואפילו פליטת פה של מישהו, שבה אזכור יהודי או יהודים עלול להתפרש לגנאי. הציר השני הוא קבוצת תיכוניסטים ישראליים היוצאים למסע החינוכי המוכר כל כך, במחנות ההשמדה בפולין. כאן הוא מצליח לעקוב אחר ברומטר הרגשות המשתנה של צעירים שהיו מודעים לזוועות השואה רק ברמה השטחית-תיאורטית אבל לאחר המפגש הפרונטלי הישיר עם שרידי המשרפות, תאי הגזים ושאר מרכיבי מכונת ההשמדה הנאצית, לומדים להפנים את טרגדיה, ואז מתחולל אצלם השבר. זווית ההתבוננות הסקרנית, ה"לא מתערבת" כביכול של שמיר יוצרת סרט שהוא לפעמים אירוני, לפעמים קומי ולפעמים טעון רגשית.

"יבי" – ילד מורד נצחי

בשנות ה-70, בימי "כסית" העליזים, יצא לי להכיר אישית את יבי, משורר ובעל טור תל-אביבי שהרבה לשבת ולהסתובב בדיזנגוף ולמכור את ספרוניו (קניתי ממנו את אחד מהם). צבי שיסל יצר אודותיו סרט מקסים, שמעורר געגועים לתל-אביב של פעם ומתחבר לחגיגות ה-100 שלה. הסרט, שמוקרן במסגרת הקטגוריה "דיוקנאות של גיבורי תרבות ישראליים", מרכיב את דמותו האניגמטית של משורר הרחוב האידיאליסט וחוצב הלהבות יונה בן יהודה. בן למשפחת עולים מבוכרה שהיה תחילה מעריץ של מחתרת לח"י ואף השתתף כנער בפעולות הדבקת כרוזים שלה, ולימים הפך לשמאלן-מרקסיסט מובהק, שברית-המועצות הייתה הדגם האולטימטיבי שלו לחיים שוויוניים צודקים. יבי היה מראשוני עובדי הדפוס בעיתונות העברית המתפתחת ולימים הפך לבעל טור בעיתון "הארץ". ולמרות הכול הוא נשאר סוג של אאוטסיידר, חסר בית לכאורה (מעטים ידעו היכן התגורר). הוא פעל ללא לאות למען צדק חברתי, ארגן הפגנות בכל נושא בו הייתה לו עמדה, התנגד לכל מלחמות ישראל, הרבה לשתות עם חבריו לבוהמה בבתי קפה ובמסעדות תל-אביביים טרנדיים כ"כסית", "דיצה", "אלימלך" וכו`. הוא מכר ברחוב את ספרוני השירה הייחודיים שלו, ונשאר עד מותו ילד מורד נצחי שסירב להתמסד. שיסל ארג פאזל מרהיב שמציג פרופיל נאמן של האיש, באמצעות קטעי ארכיון רבים ומגוונים מתקופות חייו השונות, בהם קטעים מ"חיים שכאלה" לחיים טופול, אירוחו במעגל של דן שילון, ישיבתו בשולחנות "כסית" ו"אלימלך", ושיחות-ראיונות עם בני משפחתו, חברו מילדות חיים טופול, ועוד עמיתים לכוסית ולדרך כיעקב אגמון, אורי ליפשיץ, נתן זך, שמוליק קראוס, נתן זהבי ועוד.

"ג`ו פרייז`ר נגד מוחמד עלי" – קרב ענקים

בנישת "הקרנות מיוחדות – בינלאומית" יוקרן סרטו המרתק של ון דאוור המביא את סיפור ההתמודדות המיתולוגית בין שני המתאגרפים במשקל כבד, מהגדולים בכל הזמנים, שניהלו לפני 34 שנה קרב שלישי ומכריע על כתר אליפות העולם. הסרט מגולל את היסטוריית היריבות הארוכה שהתנהלה בין השניים, קודם שהתייצבו לקרב שלישי ביניהם במנילה, הפיליפינים, ב-1975. עלי היה אלוף עולם בלתי מעורער, אך איבד את רישיונו ותוארו לאחר שסירב להתגייס לוויטנאם ב-1967 ויצא נגד המלחמה. התאסלמותו וחברותו בארגון "ניישן אוף איסלאם" הרחיקו את עלי מהזירה למשך כמה שנים, אך דווקא פרייז`ר, שזכה בתואר אחריו והשכיל לשמור עליו שוב ושוב מול מועמדים שונים, עשה הכול כדי לסייע לו לחזור לזירה.

ב-1970 הוחזר עלי לסבב, אבל במקום להודות לפרייז`ר על מה שעשה למענו – למעשה החזירו לחיים בזירה הספורטיבית - החליט המתאגרף הזוהר והשחצן לפתוח את הפה הגדול שלו ולהעליבו ולהשפילו. עלי קרא לפרייז`ר לבן כינה אותו הדוד טום (כינוי לשחורים משתפי פעולה עם הלבנים) והצליח לקומם נגד פרייז`ר את הקהילה האפרו-אמריקנית. בין השניים אף פרצה קטטה באמצע ראיון טלוויזיה. ב-1971 התייצבו השניים למאבק ראשון ביניהם, במדיסון סקוואר גארדן בניו-יורק. לאחר 15 סיבובים מתישים הוכרז פרייז`ר על ידי שלושת השופטים כמנצח ונשאר אלוף העולם. הקרב הבא בין השניים התקיים בקינגסטון, ג`מייקה, ב-1974. בתום קרב אדיר הוכרזה החלטה שנויה במחלוקת, שהעניקה את הניצחון לעלי, למרות הדומיננטיות שהפגין פרייז`ר כמעט לכל אורך הקרב. ואז הגיע זמנו של הקרב האחרון בין שני המתאגרפים הגדולים – במנילה.

"היצ`קוק, סלזניק וסופה של הוליווד"- יחסי במאי –מפיק

סרטו של הבמאי מייקל אפשטיין, המוקרן במסגרת הקטגוריה "סרטי אמריקן מאסטרס", דן ביחסיהם המורכבים של המפיק ההוליוודי הגדול דייוויד או סלזניק והבמאי הגדול אלפרד היצ`קוק. עד שנת 1940 ניהלו השניים קריירות קולנועיות נפרדות, כאשר סלזניק ממצב את עצמו כאחד המפיקים האמריקנים הגדולים והחזקים בענף, כשמעמדו בסרטים שהפיק בכיר ומשפיע יותר מזה של הבמאים. הוא הגיע אז לשיא של הצלחה פנומנלית, עם הסרט "חלף עם הרוח", שהפיק. ואילו הצ`קוק הפך בינתיים במדינתו אנגליה לאחד מגדולי הבמאים. מעניין שדווקא סלזניק הטוטלי, שאהב לשלוט בבמאים שהוא מעסיק כאילו מדובר בטכנאים, בחר להזמין את היצ`קוק, הבמאי שנודע כמייסטר שתכנן מראש כל פרט בסרטיו ושנא התערבות ביצירתו, לעבוד איתו בהוליווד.

השניים שיתפו פעולה במשך תקופה של שבע שנים, מ-1940 ועד 1947, במהלכה יצרו יחד את "רבקה","עולם השכחה" ו"מקרה פאראדיין". אלא שזו הייתה כרוניקה ידועה מראש של כישלון, ושני אנשי הקולנוע הדומיננטיים האלה לא הפסיקו לריב ביניהם בנודע לכל פרט בהפקה כמעט. המחלקות המשמעותית הראשונה הייתה כאשר סלזניק דחה את התסריט שהציע היצ`קוק ל"רבקה", שלא היה נאמן לחלוטין למקור הספרותי, ואילץ אותו לשנותו. הדברים הגיעו עד לידי כך שבהפקת "מקרה פאראדיין", שהיצ`קוק נאלץ לביימו בעל כורחו בתוקף החוזה שהיה לו, השניים כמעט לא תיקשרו. לאחר פרידתם זה מזה, הקריירה של סלזניק הלכה ודעכה, בעוד היצ`קוק ממריא לשנים של עשייה מרתקת ולהכרה בו כאחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע.

”אנדי וורהול" - משנתו של אמן

סרטו המקיף (בן ארבע שעות) של הבמאי ריק ברנס שמשרטט את דיוקנו של היוצר החד-פעמי שהעניק פנים אמנותיות חדשות לתרבות הפופ האמריקנית בשנות ה-60 וה-70. וורהול עיצב בין היתר גם את תדמיתו שלו, שיווקה בהתאם לצרכיו וטען בכל הדרכים שמה שרואים זה מה שיש.

בסרט, שמנסה באווירתו ובאסתטיקה שלו לשחזר את רוח יצירתו של וורהול, מוצגים קטעים רבים מעבודותיו הייחודיות והאקספרימנטליות בתחום האמנות הפלסטית, הקולנוע ועוד. אמנים, אנשי קולנוע, שירה, ציור, פיסול וחוקרי תרבות מנסים לפרש את משנתו המורכבת של וורהול, כפי שהיא נתפסת בעיניהם. הסרט גם מגולל את הביוגרפיה שלו, מילדותו הענייה בפיטסבורג, כבנם הרגיש והחולני של מהגרים, דרך ניסיונותיו לפרוץ למרכז סצינת הציור והאמנות בניו-יורק, כישלונותיו ולבסוף פריחתו הגדולה, בעיקר בימי ה"פקטורי", אותו האנגר במנהטן אותו עיצב לצרכיו. לסטודיו זה הוא ליקט עוד ועוד דמויות מתחומים שונים, מאנשי חיי הלילה, הבוהמה והאופנה של ניו יורק, ועד לאמנים בתחום המוזיקה, הספרות, השירה והקולנוע, כדי להשתמש בהם למיזמי האמנות השונים שלו.

הסרט גם מתאר את ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו ב-1968, על ידי ואלרי סולאנס, ואת מותו בסיבוך בניתוח פשוט לכאורה ב-1987, בהיותו בן 58 בלבד. בסרט משתתפים חברי הפקטורי ששרדו (רבים מתו במהלך שנות ה-60 וה-70 מנטילת מנות יתר של סמים) וכאמור אנשי אמנות רבים, בהם לורי אנדרסון, בוב דילן, פאט האקט, דייב היקי, דניס הופר, ג`ף קונס, פול מוריסי ועוד ועוד.