מחול - קליינשטיין בהופעה

האלבום החשוב ביותר של רמי קליינשטיין הופך על הבמה, ושלא בטובתו, למופע שמח וצוהל

אלבום חשוב מתפספס על הבמה

בכנות, "שיר חשוף" ההופעה, לא מסתדרת לי עם "שיר חשוף" האלבום, שבעקבותיו נוצרה. מובן שהופעה, מטבעה, היא יותר רחבה, פחות נקודתית, כוללת גם שירים שמחוץ לאלבום המסוים, ומביאה תמונה רחבה יותר של אמן יוצר בפעולה על הבמה. אבל תרשו לי להיות מסויג.

גם האלבום, ולבטח חמשת השירים שנבחרו ממנו להיכלל ברפרטואר המופע (עשרים יצירות בסך הכל), מציגים רמי קליינשטיין אחר. רומנטיקן עדיין, אבל פחות מתקתק, יותר בשרני ומהורהר, בא חשבון עם חייו עד כה. למרות שכתב המלים לשיר אחד בלבד (וגם הוא, "האם אהבתי", לא במופע), הנימה של "שיר חשוף" היא אישית מודגשת, אפילו חושפנית. לא פזמונים סתם, אלא אמירה של קליינשטיין על עצמו, על סביבתו על העולם. כמו העמיק להתבונן ולבחון (בעזרת כותבים מצוינים), לחשוף נימים רגישים ולגעת בנושאים מטרידים אותו באמת ובתמים - מהתייחסות משפחתית ועד מעורבות חברתית.

אלבום חדש וראוי, אמירה מכוּוֶנת, מצב נפשי אחר (מגובה ברישום חדש בתעודת הזהות) ו"מועצה" חדשה (שלישית, או שאיבדנו את המניין?), הגדולה אי פעם (חמישה נגנים, בהם עוד קלידן ושני גיטריסטים). במופע, אין את זה. השירים אמנם נמצאים. מבוצעים לעילא, ברגישות הראויה. אבל העטיפה שלהם, עם להיטים ושירים אחרים מ-23 שנות יצירה, מפוררים את הניסיון לאמירה אמיצה ומקהים את חדותה. במקום להשלים את האלבום - לטעמי, החשוב ביותר בקריירה שלו - למסמך אנושי-בימתי נוגע ומרגש, הוא שולח את הצופה-מאזין לרקוד ולפזז, לצהול ולשיר בציבור. הלו? בשביל מה התכנסנו?

מסה קריטית של רומנטיקן במיטבו

ההתחלה דווקא מבטיחה. עם "דברים ששכחתי" של נועה גולנדסקי. כשזמר שר "להבין מאיפה אני באתי/ להכניס רק את מה שחשוב/ כי יש לאן, יש לאן לשוב", זה מעורר ציפיות. הוא הופך אותנו לשותפי סוד וגורל. במיוחד כשהוא עושה זאת מאחורי הפסנתר, כלי הנגינה שלו. הוא נשמע, ולא רק בשיר זה, בילי ג`ואל משלנו. מנוסה, מריר, אך גם אופטימי, מתמסר באקספרסיביות יוצאת דופן, גם לגביו.

ההמשך ממשיך בקו, עם שני להיטי עבר, "על הגשר הישן" ו"חוץ ממך כלום". אם מישהו טעה במען ופיספס כוונה מגיע "אהובת הספן" שמיישר את הסטייה ומדייק מטרה. שיר "משפחתי", מלים שכתב יאיר לפיד, חבר ואח, לרעייתו לשעבר. כך שאפילו אם הוא לא נוקב בשמה וגם מכחיש כל התייחסות (ושמה של ריטה לא נזכר בכל מהלך ההופעה; רק הבנות, משי ונעם, בדברי התודות), הכתובת ברורה.

היא מתעצמת עוד יותר ב"אלה החיים שלי", אם תרצו שיר ההתנצלות, או אם תעדיפו שיר ההתנתקות של קליינשטיין. ארז ברזוליק שם בפיו את השורות החד-משמעיות: "אז לא אבכה/ כמו אידיוט/ על דברים שעשיתי כמו גבר/ לא אשב ואשתוק/ כשהאש פה מכל עבר/ זה כאן ממש לידי / אלה החיים שלי" (ובמקרה הוא שר את יומיים אחרי שאיוולת משטרתית הכתימה את שמו בעבירות לא לו). אם זו לא הצהרת עצמאות, מה כן? זהו, חברה`. מכאן, זה דף חדש.

"קר שם בחוץ", "אהביני", "קרוב אל לבך" ממקדים את ההתכוונות. אפשר לשיר על אהבות, על כל-אשה ועל נשים ערטילאיות, אבל כשנוכחות האשה הנפקדת כל כך עזה ומורגשת, אין מקום ובטח לא זמן למשחקים. מה גם שהחטיבה הזאת של השירים מסתיימת באמירה סופר-מפורשת של שיר הנושא (יאיר לפיד): "אני יכול להיפרד ממך/ אבל לא מכל השנים", מכל השנים שעשו ביחד. הכרזת עצמאות? זה שיר הפרידה האולטימטיבי.

גם "הניחי לי", "תפוחים ותמרים" (אפילו שהוא שובר בכוח את הקליפה המוכרת, מפרק את השיר לאיזה פאנקי לא ברור, לטעמי לא בחירה אמנותית מוצלחת וגם לא ביצוע מזהיר), "אחד" (רחלי שביט, מ"שיר חשוף") ו"הבוקר את הולכת" (אולי השיר הכי שלמה ארצי ששלמה ארצי לא כתב) סוגרים את העניין המשפחתי, זה של פירוק זוגיות וגירושין טריים. בחינת יחסים, משא ומתן בין גבר לאשה. ובפועל, מסה קריטית של רומנטיקן במיטבו. אמרנו בילי ג`ואל? תוסיפו גם אלטון ג`ון, העמוק והרגיש, לא הפופר בפרוטה.

מטייל על הבמה

מכאן ואילך, וגם סדקים שהתגלו עוד קודם, מפוררים את האמירה כביכול של "שיר חשוף" המופע, לפירורים סגנוניים ולהמנוני הופעה. הפסנתר ניטש יותר מדי פעמים, ולא בצדק, קליינשטיין מטייל על הבמה (תארו לכם את ג`ואל או את ג`ון עושים זאת במקומות הלא נכונים) ובמחרוזת "קר שם בחוץ" ו"אהביני" וגם ב"תפוחים ותמרים" הוא מתארח אצל הקהל, לא מחוות שטובת השירים דורשת. אפרופו השיר האחרון, גם "בוא" (שהלחין לאשתו לשעבר) בהגשתו לא זוכה לעיבוד מוצלח לטעמי. ואחרי הביצוע מלא המשמעות של עברי לידר, המתיחה של "המועצה" את השיר לרוק`נרול עד הקצה, נעדרת עידון ותחכום, ומחמיצה משמעות.

בשירים הנועלים - "רדיו", "עניין של זמן" (?), וההדרנים "הכעס" (גרסת "עבודה עברית שלו" לשיר של טל גורדון ורוקפור), "צעיר לנצח" ו"אש על הפנים" - הוא כבר איבד לגמרי את הסגנון ואת הזהות של המופע. במקום לנצל את ההזדמנות ולהקפיד להיות אחד, הוא עצמו, חשוף כבשם המופע, הוא מנסה לשקף הרבה פנים, צבעים ומצבי רוח. זה טוב. מלמד על גיוון, אבל לא בתקליט הזה.

ולא יכול להיות, מבחינתי לפחות, שאמן ותיק, עם רפרטואר עמוק ועם אלבום חשוב ואיכותי, ייתן שם למופע שלו ולא יעמוד מאחוריו. כאילו מה? זה סתם שם? אם האלבום מהורהר ובא חשבון, שהמופע לא יהיה חפיף ומשועשע. לא שמופע צריך להיות עצוב, אבל הוא בהחלט צריך להיות מכובד, נאמן ובעיקר מחויב לכותרת ולאמירה (נעם רותם עולה לי פתאום לראש, למרות שהוא דוגמה די קיצונית). ולצערי, או שמא לשמחתי, לא זוכר ששמעתי בת-צחוק ב"שיר חשוף" האלבום.

אז בואו נסכם: כאירוע בודד וחד-פעמי, הופעת ההשקה הייתה מלהיבה ושוצפת, עתירת אדרנלין ומרגשת, אך גם גדושה בגינונים ובמחוות שניתן להסכים להם רק בערב חגיגי, חלקם היו זחוחים וחלקם היו מיותרים. השאלה המסקרנת היא מה מחבילת הריגושים ההיפראקטיבית יעבור-ימשיך לסיבוב השוטף? אני מניח שהמרכיבים האמנותיים הם שישרדו. כלומר, השירים, הביצועים, הנגינה והעיבודים. שאף אם אינם הטובים ביותר, בריצה למרחקים ארוכים, הם יישמעו אחרת. יותר מהודקים ומחויבים לאלבום הנושא. הוא חייב, כדי לא לפספס את הישגי האלבום. וזה למרות שמטבעה, האישיות הבימתית של קליינשטיין נוטה לחייכנות יתר, לזחיחות, להפגנת שמחה ולריצוי הקהל.

רמי קליינשטיין והמועצה. שיר חשוף. רדינג 3, תל אביב. 7 במאי 2009