הדינמיקה עם הקהל לא התרוממה לגבהים

שיא הרגש הגיע דווקא רק באקורד המסיים. דייב גהאן ומרטין גור צעדו על לשון בימת העץ החותכת לתוך הקהל, וביצעו שם יחד בהרמוניה קולית-זוגית נהדרת, ועם ליווי כלי מינימליסטי, כמעט באנפלאגד, את Waiting for the Night. זאת אחרי קצת יותר משעתיים ויותר מ-20 שירים, שבהם השניים, חברם אנדרו פלטשר וחברי הרכב נלווים, לא הצליחו לגעת ולרגש ביותר מדי דקות במרוצת ההופעה.
 
קשה היה לאתר במופע הזה, שפתח את סיבוב ההופעות האצטדיוניות החדש של להקת "דפש מוד", Tour of the Universe, את אותו מימד חגיגי שאמור לציין פתיחה רשמית של טור (לראשונה בארץ, של הרכב כלשהו). גהאן הסולן לא התייחס בכלל לעובדה זו, והיא לא באה לידי ביטוי בשום צורה ואופן. אפילו מטח זיקוקים אחד היה יכול לעשות את ההבדל. יתרה מזאת, במרבית דקות המופע, שלושת החברים מיעטו לדבר ולתקשר עם הקהל, בסדר גודל של קרוב ל-50 אלף איש, וניכר היה בעליל שהדינמיקה ההדדית לא מתרוממת לגבהים.
 
עם פתיח אינסטרומנטלי אבל ללא הקדמות נוספות החלה הלהקה את המופע עם שלושה שירים חדשים טובים, In Chains, Wrong ו-Hole to Feed, מ-Sounds of the Universe, אלבומה החדש, שיצא לאחרונה. הביצועים מדויקים, הסאונד סביר, קולו של גהאן שמנוני ומלוטש. המסכים שברקע מקרינים אימג`ים מתחלפים, אך אלה הגדולים שבצד מראים מעט מדי קלוזאפים של חברי הלהקה ובכלל איך נראית הבמה והנגנים. ואסור לשכוח שזה מופע אצטדיון ושהקהל היושב שבצד הנגדי לבמה, נמצא במרחק של כ-150 מטר ממנה, ויכול לראות את החברים המופיעים רק מעל גבי המסכים הגדולים. וככל שההופעה מתקדמת, עדיין התחושה היא של סדרה מכנית-טכנית של שירים המבוצעים היטב בזה אחר זה, אבל חסר משהו שידליק את העסק. ההופעה בעל אופי רובוטי, וגם הבמה המושקעת, כולל הדמויות שמוקרנות במסכים שברקע והאפקטים של התאורה, נראים שבלוניים ולא מרשימים.
 
"דפש מוד" היא להקה בעלת סאונד אייטיז אפלולי, שבסיסו אלקטרוני קר, ובהיותה כזאת היה על חבריה לחמם בשואו האישי שלהם את האווירה. אבל כאמור, השירים זורמים בזה אחר זה, ישן וגם חדש, Walking in My Shoes, It`s No Good, A Question of Time ועוד, אבל אין בהם עדיין את אותו ערך מוסף, את המשהו שיעשה את השינוי וילהיב. אולי זה הדיבור המינימליסטי והלקוני של גהאן עם הקהל, אולי זו האדישות של רבים מהצופים, שלא לסט-ליסט (רשימת השירים) הזה ציפו.
 
גהאן האנרגטי התאמץ להביא את השינוי. הוא התרוצץ על הבמה, הניף מעל ראשו את מוט המיקרופון ועשה ים של פוזות, כשהווסט השחור שלו מתנפנף, לפני שיוותר עליו בכלל ויישאר בחצי גוף עירום. אבל כשניסה להפעיל את הקהל לשירה בציבור בשיר Peace, הצופים בקושי נענו לו. מביך.
 
אחרי עוד סדרה דידקטית-מתודית של שירים, כ-In Your Room ו-I feel You מגיע, כשעה ו-20 דקות לאחר תחילת ההופעה הלהיט המצופה, Enjoy the Silence, שמראה סוף סוף סימנים של דינמיקה נכונה המתפתחת בין הלהקה וקהלה, וסוחט שירה אדירה מהצופים. גם השיר שבא אחריו, Never Let Me Down Again, עושה סימנים שאולי עוד משהו דרמטי-אקסטטי יקרה כאן, כשהצופים מניפים זרועות מצד לצד.
 
אלא שבשלב זה יורדת הלהקה אל מאחורי הקלעים וממתינה לקריאות שיחזירו אותה לבמה, להדרנים.     
עם שובם מציינים חברי הלהקה את יומולדתו ה-47 של גהאן, שנחגגה ביום שבת, בשירה ספונטנית של Happy Birthday to You, ואחר כך עורכים כמה הדרנים, בהם Master and Servant, Strangelove (כשברקע מוקרן סרט שבו שתי נשים עושות אהבה), ו-Personal Jesus (אולי לרגל ביקור האפיפיור כאן מחר), שכצפוי מעורר גל התלהבות נוסף ושירה בציבור.
 
חבל שהיו מעט מדי רגעים כאלה בהופעה, כי למרות שהייתה מקצועית ומהוקצעת – חסרה בה נשמה, וזה עושה הבדל גדול.