פסטיבל הג’אז  של גבעתיים הוא פסטיבל צנוע, המרכז בעיקר קהל נאמנים. הפסטיבל אינו יכול להתגדר בשמות נוצצים מחו"ל ומביא בדרך כלל, בסיוע של מכוני תרבות אירופאים אמן או הרכב מאירופה. הפעם הביאו את הטריו של  הגיטריסט הצ`כי דייויד דורושקה שאליו התלווה נגן הסופרן סקסופון ממשפחת הכוהנים-יובל כוהן. עם זאת  - כוחו של הפסטיבל מעולם לא היה ביבוא אלא בנתינת במה להרכבים גדולים, מגוונים  וחד פעמיים שאי אפשר לפגוש בהם במסגרות הג’אזיות הרגילות. לפחות שני מופעים העונים על הגדרה זו אכן התקיימו ועליהם אדווח.
 
היום הראשון: האורקסטרע של רע  מוכיח
 
מופע זה לבדו מצדיק את קיום הפסטיבל. למרות שהתקיים באולם הקטן וגם הוא היה רחוק מלהיות מלא- מי שנוכח בו קיבל חוויה חד פעמית. דיאלוג בין 9 נגנים, שכולם באו לידי ביטוי ויצרו יחד מכלול אשר, גם אם סבל לפעמים מירידות מתח ומהפרעות באלאנס- שיקף בעצם את חיינו עצמם, חיים שיש בהם ירידות מתח, הפרעות באלאנס וגם ימים טובים כמו אותו יום חמישי שבו נערך המופע.
 
המונח "רע" באנגלית ג’אזית מסמן נגן באמת טוב ונעלים ממנו רק הכינויים "Monster" ו-"Beach. "רע" מתאים גם לרע מוכיח שהחל לנגן כאילו לעצמו, ללא חיוכים והתחנפויות, מרוכז ביותר מהשנייה הראשונה. מוכיח פתח במשפט קצבי סגור שחזר על עצמו פעמים רבות והחל להתפתח רק כשהחלו הנגנים האחרים להצטרף. על הנגנים אומר- הגד לי מי חברך ואומר לך מי אתה.
 
ראשון הצטרף דניאל שריד, פסנתרן עם טאצ` מיוחד במינו, קצר ומצליף שהקנה תוקף מלודי למשפט של מוכיח. המקישן אסף רוט, אולי האינטליגנטי ביותר מהמקישנים ששמעתי בשנים האחרונות, בנה מין  קונטרפונקט למשפט והבליט בו צדדים אחרים. יותר מאוחר ביצע רוט את אחת הפעולות המצחיקות ביותר - על שולחן קטן הוא ערם אינסוף מכשירי הקשה קטנים וגדולים מתוך ארגז, שביניהם בלטו הקאבאסה והשוט. משנפלו אלה על הרצפה מחוסר מקום אסף אותם מחדש וחזר על אותה פעולה מספר פעמים ולבסוף  שפך בקול רם את כל תכולת הארגז על הרצפה וויתר על השולחן ככלי מתווך.
 
אסיף צחר, בעיני בכיר אמני הג’אז החופשי בארץ,  לא פתח הפעם בסקסופון אלא בנגינת מרימבה שהביאה נופך אפריקני לכל הקטע. כאשר עבר לסקסופון התנהלה שיחה מוזיקלית מרתקת בינו לבין החצוצרן רועי חרמון. יותר מאוחר הצטרפו אקורדיון, שתי גיטרות ובס גיטרה שעליה ניגן אחיו של רע מוכיח- תום מוכיח.
 
חובבי מוזיקה רבים מכירים את מוכיח כמפיק (סחרוף, סובול) או נגן רוק ("רעש"). מה שקרה בקונצרט לא נגע כלל לפעילותיו האחרות. בקטע שנמשך כשעה יש צורך באיזון עדין של המתח,להביא רגעי שקט, להאזין לנושאים של נגנים אחרים, לחזור עליהם ולפתח אותם: אחד הטריקים של מוכיח הוא לתת לעניינים להתנהל בלעדיו לחצי דקה ואז להסתער על מערכת התופים ולנגן חזק ובהירות עצומה סוג של התערבות שאי אפשר להתעלם ממנה. ואז- כאשר משתרר שקט פועם- שומעים את האקורדיון בנעימה פעלתנית שהייתה שם כל הזמן, אבל נעלמה ברעש וצצה מחדש.
 
בכלל, בסוג זה של מוזיקה אתה אמור לראות כל הזמן את כל הנגנים: אחרת אתה לא יודע מי מנגן מה. כיאות לקבוצה המנוהלת על ידי  מתופף ישב מוכיח במרכז ולא- כפי שיושב בדרך כלל המתופף מאחור, מסיבות של באלאנס אך בכך האפיל יותר מפעם אחד על הנגנים שישבו מאחוריו, בעיקר גיטרות ובס. מוכיח בודק את גבולות העבודה בצוות ולפעמים בעבודה כזו-אסור לך כנגן לחכות שיפנו אליך, אתה אמור לפעמים לקחת את המושכות ומי ידע לעשות את זה הצליח גם להוביל את האחרים.
 
במשפט אחד- דינמיקה קבוצתית מעורבת בפעילות מוזיקלית יצרה קונצרט שהיה ראוי לתפוסת קהל מאלה ומי שלא בא-הפסיד. 
 
היום השני: האורקסטרה של אבי לייבוביץ`+ הדג נחש
 
הקונצרט השני שראיתי כבר היה באולם הגדול והמלא לחלוטין, ורובם- כך אני חושד באו לשמוע את הדג נחש ובדרך לשמוע קצת ג’אז של הביג בנד הפעיל והכמעט יחיד הראוי לשם זה- האורקסטרה של אבי לייבוביץ`.
 
הביג בנד ניגן בדרך כלל רפרטואר מהדיסק הראשון שלו,ובלטה בו היצירה "זמבורה" של הסקסופוניסט אלון פרבר והעיבודים היפים של יאיר סלוצקי ( הטרומבוניסט מ"הטרומבוניירה") ושל המנצח אבי לייבוביץ`. הביקורת היחידה שהייתה לי בשלב זה: ברוב העיבודים מנגנים כמעט כל 13 נגני ההרכב וגם בקטעי הסולו נוכחים הנשפנים האחרים, תופעה הגורמת לצפיפות באוזן אחרי 6-5 קטעים. זה בא כנראה מהצורך של המעבד להשתמש בכל כלי הנשק שברשותו,ואני בטוח שבעתיד ירווח ליבוביץ` את עיבודיו.
 
כולם חיכו לשאנן סטריט. הוא עלה ראשון לבדו ושר לחן שהופיע באלבום הסולו שלו (שאותו עיבד כמובן ליבוביץ`) ואחריו עלתה להקת "הדג נחש" לעוד שלושה קטעים, ואז הוסיפה עוד שלושה הדרנים משותפים, חלקם עם כל התזמורת וחלקם רק עם סקציית הטרומבונים. במעברים הצרים נצפו מספר רוקדים ורוקדות, האווירה הייתה מאוד עליזה- נעים לראות 19 איש על הבמה ולצפות בחופש הבימתי המוחלט וביכולת  ההשתטות המופלאה של כל אחד מהם, אך איני יכול להשתחרר מההרגשה שאבי לייבוביץ` שכבר הופיע בפסטיבל היה בעצם כינור שני והג’אז פינה את המקום הראשון להיפ הופ.  אבל אם כתוצאה מהקונצרט יבוא קהל גדול לגבעתיים נצא כולנו נשכרים. 
 

פסטיבל הג`אז בבגבעתיים, 16-14 במאי 2009. מנהל אמנותי:  דובי לנץ.