"הכי כיף לצחוק על אופרה"

בפתיחת פסטיבל "פליציה בלומנטל" השנה מוקצה מקום בולט להרצת דחקות או לצחוק רציני יותר על מוזיקה. דוד זבה, נציגנו לתחום פותח את הפסטיבל במופע הלוהט שלו "אופרה בטירוף" – שהוא מופע סטנד אפ אופראי. גם דני קיי ז"ל, ששיגע את העולם ואת ישראל לפני שנים רבות (כאן הוא ניצח על תזמורת הגדנ"ע המיתולוגית) יצוץ בפסטיבל ממסך הקולנוע. קיי רשם את אחד ההישגים המופלאים בצחוק על חשבון המוזיקה כאשר גילם צ`לן בהרכב של שלישייה קאמרית ובמהלך נגינתו הכל, אבל הכל קורה לו, שרוול נקרע, נעליים נתקעות, מישהו מסיח את דעתו הכיסא לא נוח ומה לא. למרות כל המהמורות הוא ממשיך לנגן.
 
אבל האורח המרכזי של הפסטיבל בקטגוריית ההומור הוא ריינר הרש -  סטנדפיסט, פסנתרן ומנצח שהופיע בכל במה קומית אפשרית ברחבי בריטניה (ביניהן 12 פעמים בפסטיבל אדינבורו). זו הפעם השנייה שהרש מתארח בפסטיבל פליציה בלומנטל  לאחרונה ביקר כאן ב-2005.
 
כשהוא נשאל למה צריך לצחוק על מוזיקה הוא אומר: "התשובה המיידית היא למה לא? על מה אנחנו לא צוחקים, על הכל. כולל דת. אבל הבה נבחן את התופעה הזאת. מזה מאתיים – מאתיים חמישים שנה שאנחנו הולכים לקונצרטים. בכל קונצרט מישהו מנגן יצירות וכל אחד שואף לשלמות. מכאן מהבלתי אפשרי הזה כבר אפשר לצחוק. אבל כמו שהצחוק על הדת הוא לא באמת צחוק על האמונה אלא על מרכיבים שונים בפולחן או בהתנהגות האנושית. כך גם במוזיקה. ובסך הכל, צחוק על חשבון מוזיקה מעמיק את הערכתנו".
 
באנגליה, מולדתך, יש מסורת של צחוק על המוזיקה, במשך שנים היה לג`רולד הופנונג פסטיבלשנתי קבוע ל"הריסת" מוזיקה.  אתה רואה את עצמך כממשיך המסורת?
 
"למען האמת לא. גליתי את הופנונג כאשר ב-ב. בי. סי. יקשו בקש ממני לעשות עליו תכנית. ביליתי זמן לא מועט עם ההקלטות שלו ואני משוכנע שההומור שלו לא היה עובד היום. ראשית, האזנה להקלטות מגלה שקשה לצחוק רק מהקשבה, כלומר היה מימד ויזואלי חשוב. שנית היה גם עניין של מידה. היה לו קטע מצוין שבו משתתפים פסנתרןסולן ותזמורת. הפסנתרן פותח בקונצ`רטו של גריג ובתוך שש דקות, הוא כבר מספיק לסייר בקונצ`רטות רבים לפסנתר של מלחינים אחרים. הקהל שהכיר היטב את היצירות צחק איתו. היום זה לא היה עובד. אנשים לא מבחינים בין קונצ`רטו אחד של מוצרט למשנהו ובוודאי לא בין מלחינים שונים. הקהל של היום מכיר הרבה פחות מוזיקה. אבל הופנונג עצמו התבלבל. בחלק אחר באותה תכנית הוא התבדח על חשבון האופרות של הנדל. וזה היה ארוך ובעדינות אומר שזה מחטיא את המטרה. בתחום הזה כמו ברגע שאתה מספר בדיחה בחברה. ברגע שאמרת את שורת המחץ (הפאנץ` ליין) אין לאן ללכת. אם הבדיחה לא עבדה לא יעזרו הסברים".
 
איזה מכל תחומי המוזיקה הוא הנושא שהכי כייף לצחוק עליו?
 
"אופרה, ללא כל ספק אופרה.  סיבות לא חסרות. הראשונה היא אמצעי הקשר עם הקהל, הוא אמצעי מילולי. ישנה חוויה מילולית וזה מקל מאוד את הקשר עם הקהל. וישנו כמובן עניין הנפיחות. יש באופרה הרבה אנשים  ולכן גם הרבה יותר נפיחות, מאשר בכל התחומים האחרים".
 
ואז כגודל הבלון הנפוח...
 
"גודל הפיצוץ".
 
מה על השיר מה שנקרא השיר האמנותי, גם הוא מעביר את מסריו באמצעות  מלים?
 
"נכון, אבל השיר וההאזנה לשיר מייצרים חוויה אינטימית. חוויה שאני עוד לא מצאתי את הדרך לכלול אותה בתכנית. אני משוכנע שזה יגיע".
 
אין בדיחות מוזיקליות על טהרת המוזיקה?

"יש אבל הסיכויים של ההלצות האלה לגרום לקהל ב-2009 לצחוק הן מעטות. מוצרט חיבר שישייה לכלי קשת ובה הוא כלל זיופים, כלומר נגנים מנגנים תווים שגויים בכוונה. מי שם לב לכך היום. אותו מוצרט השתעשע רבות במוזיקה אבל בעזרת מלים, הוא חיבר שירים עם מילים משונות, מלים גסות ואז שוב המלים מנצחות. גם באופרות הקומיות הסיטואציה קומית היא תלוית מילים".

"קודם ליצן, אחר כך פסנתרן"

למי מיועד הערב?
 
"אני פונה לכולם. כולם, כלומר, הקהל הממוצע האינטליגנטי.  אני גורס שכל אדם מכיר לפחות שלושים יצירות קלאסית, גם אם הוא טוען שאינו מכיר. הקהל הזה מבין את מה שאני עושה. אני חוזר גם כאן על עניין שורת המחץ, שבלעדיה לא ייכון מופע כזה. אם אמרת את שורת המחץ אין מה לחזור עליה. זה לא יצחיק איש. אולי להיפך..."
 
לא מזמן ראינו בישראל את המופע של איגודסמן (כנר) וג`וּ (פסנתרן) ולמרות שצחקתי די הרבה, והאולם היה מלא פרצופים צוחקים וחלקם אפילו בקול רם, הייתה לי תחושה שהמופע מדבר בעיקר למוזיקאים ופחות לקהל אחר
 
"ראשית", פותח הרש ומייד מוסיף בטון אגבי, "הם העתיקו את אחד הקטעים. אבל לעצם העניין יש כאן דבר נוסף, שנראה לי עקרוני. כשמוזיקאי בא לשעשע את הקהל יש לו בעצם שני כלים: הנגינה שלו והשליטה של וברפרטואר. הוא בדרך כלל אינו שחקן. לדעתי מופעים מן הסוג הזה הם קודם לכל מופעים של אנשי במה, כלומר סטנדאפיסטים.  הכלי שלהם הוא השפה והשליטה שלהם בנגינה, בזמרה או בניצוח הם תוספות.  הכלי הראשון הוא המילה. אני בדרך זו או אחרת, רואה את עצמי כממשיכו של ויקטור בורגה (הסטדנאפיסט המוזיקלי הגדול של המאה העשרים שנפטר לפני  תשע שנים. בורגה היה יהודי, שמו המקורי - רוזנבאום).  בורגה למד מוזיקה והצטיין בה אבל היה שחקן וזה מורגש. קודם ליצן אחר-כך פסנתרן. זוהי התכונה המרכזית של מי שבא להשתעשע על חשבונה של המוזיקה".
 

במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל" במוזיאון תל-אביב יופיע ריינר הרש במופע הפתיחה ביום שני, 18 במאי 2009 ב-20:30  ובמופע משותף עם רוני פורת לכל המשפחה ביום שלישי, 19 במאי ב-17:00 .